סלחה דינה

בא הגשם

ניקה וחיבר, שטף קרצף וטיהר,

החורים התמלאו ,

האדמה חשה את המים ניקווים,

בא המרפא, בא המזור,

כובע הנזיר נשם לרווחה, כל העת הוא הסתתר מתחת למטריות עליו,

אמר לחבריו: קדימה , השוטים עזבו, יש מקום לפרוח,

התורמוסים פתחו בעצלתיים את אצבעותיהם באנחה,

מגלגלים יהלומי טיפות גשם בשקעים,

אוחזים בהם עד המטר הבא,

החרציות שנפתחו זה מכבר הזכירו לי את השמש הבאה,

את הסבלנות והאמון והאהבה,

כל אלה המו לקראתי: ברוך שובך הביתה,

ביקשתי סליחה,

אמרתי: היו אלה הריקושטים, שבגללם נאלצתי להדהיר את הסוסים אל לב המאפליה,

אהובי אמר: מצאת לך זמן לשקוע בסרטים?

מחר יום הולדת, זוכרת?

לביית יגיעו חברים,

הכנסי למטבח והכיני את המאפים הטעימים,

עד שבאה שבת ושכנה בשלמותה,

על הר ציון ומורדות כל ישראל וההרים ,

לפני כן וגם אחרי כן, כבר חזרתי בדרך המילים,

אבל בשבת בבוקר,

עוד לפני שזרחה השמש הראשונה

אמא התקשרה להזכיר שאת הסאקריפיס היא כבר עשתה,

בכך שאבדה את הזהב והתכשיטים,

ואפילו סבתא לולו בינת אל חאג'י, לפניה,

מלאה פח זבל ביהלומים ואבנים ומסרה למאן דהוא,

בכך קנתה לעצמה את חרותה,

זו הסיבה שראס הוא לה, ראס עורו לה

ציין באפריקה כי:

"סלחה דינה"

וסלחה דיננו אנו כולנו,

וורחמאתוללה,