הייתי קצת בהלם מכל מה שקרה, וגם קצת התבאסתי. לא מהארנק, טוב גם, אבל בעיקר מהפרצופים שאני הולך לקבל בעבודה. שוטר אמור לתפוס פושעים, ואני נתפסתי על ידי אחד. הרמתי עם מטפחת את הנעליים והכנסתי אותן בזהירות לשקית. הגעתי לתחנה ודבר ראשון זרקתי את השקית במעבדה, ואמרתי לחבר'ה שם שאני רוצה את הכל על השקית והנעליים, "הכל!" הדגשתי בפנים רציניות, ואז קפצתי זריז למקלחת קטנה. כשיצאתי דני וליאת כבר חיכו בשולחן שלי, בפנים של "מה קרה לך לעזאזל?! בוא תספר לנו כבר!" דני וליאת היו השותפים שלי פחות או יותר, לאף אחד אין באמת שותף קבוע כן, אבל שלושתנו תמיד הסתובבנו ביחד, הם היו הסטן והקייל שלי. תמיד נהניתי לבוא לעבודה ולראות אותם. הם היו יכולים להפוך את היום הכי שחור לשמח. דני הוא בן 30+, נשוי + 0, יש לו זקן צרפתי קטן ומדויק והוא בלי שום ספק הבחור הכי מצחיק שאי פעם פגשתי. יש לו את ההומור המוזר הזה, שתמיד קולע בשתי מילים, ציניות בטירוף, בדיוק לנקודה. וכמה שאני מנסה להתנגד לפעמים, הוא תמיד מצליח לגרור אותי למטה. חוץ מזה, הוא גם סוס עבודה רציני. ליאת, שאף פעם לא אמרה לי את הגיל המדויק שלה, עדיין פנויה, שזה די מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא נראית ממש טוב, אבל ממש, במיוחד במדים. כל פעם שהיא נכנסת למשרד, כולם עוצרים ביחד ומסתכלים, פשוט בוהים בה. אם היא מרגישה נשית במיוחד, (שזה בתרגום חופשי שלי- "לא קיבלה הרבה זמן"), ופותחת כפתור אקסטרה בחולצה, אז הכתפייה של החזיה מבצבצת לה. ובימים כאלו אף אחד אצלנו לא מצליח להתרכז. (במיוחד אם השיער שחור פרסומת סטייל שלה פזור). למרות כל זה הדבר שאני הכי אוהב אצלה זה החוש הומור, היא לא מצחיקה כמו דני, אבל שלושתנו ביחד משלימים אחד את השני ברמות אחרות.
סימנתי לשניהם שאני עוד מעט מגיע ונכנסתי למשרד של קובי. קובי הוא המפקד הישיר שלנו, בשפה המקצועית, אבל בתכלס הוא גם חבר טוב שלא היינו מהססים להזמין למשקאות אחרי העבודה. סגרתי אחרי את הדלת וסיפרתי לו בזריזות את מה שקרה. הוא גיחך בהבנה במקומות המתאימים ובסוף פשוט אמר ישר ולעניין "טוב, עד שיהיו תוצאות מהמעבדה, אין לנו יותר מידי עם מה לעבוד. תפתח תיק למקרה ותבדוק אם במקרה בתחנה מישהו ראה איזה משהו, או אם יש להם מצלמות איפשהו שם. חוצמזה, התקלחת אתה בסדר?"
-"כן, אני בסדר גמור, סתם קצת עצבני אתה יודע."
-"כן" הוא המשיך, "טוב תראה אם אתה רוצה אתה יכול להריץ קצת ניירת, לסגור כמה פינות דחופות וללכת לנוח קצת, אני אדאג לך לתג חדש בנתיים."
-"תודה" אמרתי, "אבל אני אשאר כאן למקרה שיהיה משהו."
קובי עוד ניסה לשאול אותי אם אני רוצה לשמור על פרופיל נמוך עם המקרה הזה, אבל אמרתי לו שגם ככה דני וליאת על קוצים כדי לשמוע מה קרה לי, אז אין צורך, ויצאתי.
דני וליאת עדיין ישבו בשולחן שלי, ורק חיכו שאני אפתח את הפה. הם ידעו שמשהו קרה, לפי האיחור והמקלחת, שני דברים שממש לא היו בסדר יום הקבוע שלי. וגם אם הם לא היו בטוחים אז השיחה הארוכה עם קובי נתנה להם את הגושפנקה על החשש שלהם.
"אז ככה," התחלתי לספר להם את הסיפור עוד מהקטע של הנאצ'וס עם גלית, ולא השמטתי אף פרט עד הרגע שיצאתי מהמשרד של קובי. הם היו די המומים ושקטים כל הסיפור, בסוף דני רק אמר "איזה חרא" וליאת צחקה בשקט.
"נכון סיפור טוב?" שאלתי, "אני יודע." אמרתי בלי לחכות לתשובה, הם היו צריכים עוד שניה או שתיים להתאושש מהסיפור. דני העביר את היד על הראש שלו, הוציא הרבה אוויר מהפה ושאל "אז מה עכשיו?"
-"כרגיל אתה יודע, בדיקות מעבדה, טלפונים, מצלמות, חיפושים, עדים, חקירות, תיק לכל דבר."
-"טוב, אז הנעליים כבר במעבדה אמרת, אני אתקשר לתחנת דלק לבדוק אם יש שם מצלמות או סתם מישהו יודע משהו."
ליאת הציעה שהיא תפנק אותי (ואותה כמובן) בקפה מנחם, ודני זרק לכיוונה, "יופי, אישה טובה". ליאת השיבה בכל מורתי במיוחד- "אההה, דניאל ישעיהו קיציס! אני מבקשת ממך לשמור על הפה שלך!"
אני קמתי מהכיסא ואמרתי "אה, ילדים, אתם יודעים שלאבא היה יום קשה היום אז בבקשה קצת שקט, שכל אחד יתעסק בדברים שלו, ובנתיים לאבא יש עוד איזה חרבון לסיים." לקחתי את העיתון ונכנסתי לשירותים שוב. התיישבתי והתחלתי לקרוא, ואז שמעתי את הדלת של השירותים נפתחת וצעדים שנכנסים פנימה לכיווני. לא חיכיתי שניה, ואמרתי בכל חזק וברור, -"דני, זה לא יהיה מצחיק! לא שאני מחרבן!!!"
מעברה השני של הדלת נשמע קולו המתרפס של דני.
-"טוב, טוב, אבל אתה חייב למצוא לי הזדמנות אחרת להשתמש באקדח מים"
-"סבבה" אמרתי ודני יצא.
שאר היום התנהל כרגיל, קצת ניירת לא משהו מיוחד, חוץ מזה, שכל כמה דקות דני פלט מילים לאוויר בלי קשה לכלום. מילים כמו "חרבנה" או "שיט הפנס" או סתם "איזה חרא".
יצאתי מהעבודה מוקדם יחסית, נפרדתי מדני וליאת, אכלתי משהו זריז וקפצתי לבקר את גלית בבית החולים. שם, התינוק דאג להפוך את היום שלי למושלם, בדיוק שהחזקתי או הרך הנולד, הוא חרבן והסריח לי את כל הידיים. (היה לו חיתול כן, אבל בכל זאת). גלית שבדיוק עוד הייתה בהתקף צחוק מהסיפור שלי על השוד, עכשיו צחקה בכלל בהילוך גבוה עד שהיא כמעט נחנקה. נפרדתי ממנה מבעלה ומהתינוק לשלום, והלכתי הביתה. איך שנכנסתי הביתה כיוונתי לי שעון מעורר לבוקר, ורבצתי מול הטלוויזיה עד שהשינה השתלטה עליי לגמרי.
למחרת השעון צלצל ב 7:20 פעם ראשונה, וב 7:25 פעם שניה. ב 7:26 צלצל הטלפון ליד המיטה שלי.
"כן דני," עניתי ישר, הוא ידע את סדר היום שלי כל כך טוב, שזה הפחיד אותי. לפעמים גם אם הייתי משנה דברים בסדר יום שלי, מסיבה מסוימת, הוא היה עולה עליהם לבד. הוא ידע בדיוק מתי להתקשר כדי לא להעיר אותי אבל לזרז אותי כדי שאני אגיע מהר לעבודה, הנחתי שהוא כבר היה שם ושיש לו משהו חשוב לספר לי.
-"רק רציתי להגיד שיש לי קקי!" יכול להיות שטעיתי.
-"מצחיק"
-"תודה" הוא אמר בטון ערני במיוחד, (אני לא טיפוס של בוקר).
-"עכשיו ברצינות?"
-"אה כן, כדי שתבוא מהר, יש התפתחויות בעלילה. (תנתנתן....)
-"אני מקשיב"
-"אתה נשדדת אתמול בסביבות 8:20 נכון?"
-"כן..."
-"אז ככה, אתה מקשיב, כי כאן בדיוק החרא פוגע במאוורר, בין 8:20 ל 8:30 היו עוד, אתה מקשיב? שלושה, לא אחד, לא שניים לא שלושה, שלושה!!! מעשי שוד זהים לשלך ברחבי העיר!
-"מה?! אתה לא רציני, לא יכול להיות!"
-"פתאום ורעמסס!"
-"אבל לא אמרתי מה פתאום..."
-"אני יודע, ואני רציני, בקיצור, כדי שתגיע כבר, נבדוק מה העניינים. התקשרתי גם לכונפה, היא בדרך."
-"סבבה, גם אני".
