אפור
בכל בוקר
הייתה ורוניקה לובשת את הבגדים האפורים המקופלים בקפידה על הכסא, שותה את
הקפה השחור (בלי סוכר), ומתיישבת מול דלת ביתה,
ממתינה לאורחים שאולי יבואו. כך כבר
שנים ארוכות, מאז עזב. ורוניקה הייתה מסודרת
באופן מוגזם, ולכן הייתה מקפידה לקפל מידי
ערב את הבגדים על הכסא, אפילו כשהשעה הייתה
מאוחרת, ואפילו שלמחרת בבוקר, בשעה 5:00
הכי מאוחר,
היא כבר תלבש אותם שוב ותתיישב מול הדלת. לא פעם חשבה לעצמה – אולי אין
הרבה טעם כך לשבת, מי כבר יכול להגיע? והלא הבית
עומד בשיממונו, קירותיו דהויים, והדלת
סדוקה וחורקת. ובכל זאת, מידי פעם במשך היום,
היה מישהו עובר על יד חצר הבית הישן,
לעיתים אף
מקיש בדלת. אולי היה זה רוכל המנסה למכור את מרכולתו, אולי קבצן, אך ורוניקה,
כשומרת על
אוצר גדול, הייתה מתחקרת ושואלת את הזר, למה באת? לאן? מי שלח אותך? ורק
כשהייתה מרוצה מכל התשובות, הייתה לוחצת על ידית
החלודה של הדלת, וזו הייתה משמיעה
חריקה
חרישית, כאילו כל העולם תלוי ביכולתה להיפתח.
הדלת, אגב,
הייתה לורוניקה ידידה של אמת, חורקת את שנותיה, אך אלופה בהאזנה למצוקות,
עת הייתה ורוניקה שולפת את הפנקס הקטן, מחשבת את
שעבר, מדמיינת את הנותר, סופרת את
הימים מאז עזב. כאשר לא ידעה כבר איך כותבים את
גודלו של המספר, החלה מציירת קו לכל
יום. בתחילה
עוד ניסתה לספור שעות, אך התייאשה מכך די מהר, והחלה סופרת ימים. איך
כותבים מליון
ואחת? הייתה שואלת את הדלת, והיא, כהרגלה, חורקת, אך איננה יודעת.
ורוניקה מנסה – 10000001? ואולי 1100000? מעבר
לעשרת אלפים הימים הראשונים, פשוט
מתחה קו חדש לכל יום, והייתה בכך נחמה לבדידות,
ותעסוקה מלאה לשעות המתות מול הדלת,
כי את הקווים הייתה סופרת בכל יום, לבל תיפול
טעות חלילה, ושוב לא ניתן יהיה לזכור מתי עזב.
ורוניקה חששה
מאד שגם את תווי פניו לא תזכור, ולכן הייתה הדלת מאזינה לתיאורים שהייתה
מתארת בכל
יום מחדש: עיניו השחורות, השיער המקורזל מעט, האף הישר, הגבות הסבוכות,
הסנטר
המחודד, ולפעמים גם הוסיפה תיאורים משל עצמה, כיאה לדמיון, וכי "היופי הוא
בעיני
המתבונן, אז
מה את חורקת כשאני אומרת שהוא היה יפה תואר".
ורוניקה
החליטה גם לצייר את דמותו, ולא רק בדמיונה, כדי שתוכל לשמר כל פרט. וכך, בפנקס
הרשימות
הקטן, הייתה מציירת חלקי פנים, מתלמדת, משתדלת, מציירת אפים, זוגות עיניים,
גבות, סנטרים, לחיים וריסים, בדוגמאות שונות,
וכך היה הפנקס מריח בעזרת עשרות אפים
שצוירו בו, רואה בעזרת מאות זוגות עיניים, מעפעף כדוגמנית בעשרות ריסים, מקשיב
לכל רחש
באלפי זוגות אוזניים, ולא יודע את נפשו שובע
מרוב מראות, קולות וריחות. עיפרון אחד היה
לורוניקה, צבעו
אפור, אך בדמיונה היו העיניים פעם שחורות, ופעם לפתע – כחולות, צבע עורו
פעם בהיר,
ופעם כהה, ושערות ראשו פעם חומות ופעם זהובות כשמש.
לבסוף בחרה
ורוניקה את הדמות המתאימה לזיכרונותיה, ויצרה מחלקי הגוף השונים את דמותו.
"את
רואה?" לחשה אל הדלת, "הנה, כך בדיוק הוא היה ביום שראיתי אותו בהתחלה,
וכך גם ביום שעזב".
"למה
עזב?" מרעידה הדלת בשאלות לא חשובות.
"למה?
מה זה חשוב למה?, עזב כי כך רצה, עזב כי לא רצה עוד, עזב כי לא יכול היה יותר לשאת
את שמי, עזב כי רצה אחרת. למה? מה זה חשוב למה?
אבל כך הוא היה נראה. כן בדיוק".
והנה כבר
מליון ימים ושתיים. "איך כותבים?"
את מגעו זכרה
ורוניקה רק במעומעם, אך נדמה היה לה שהיה זה מגע מרתק, ולפעמים הייתה
ניגשת אל הדלת הזקנה, נוגעת, מלטפת, נעמדת
ונשענת בגבה, מדמה את מגעו על גופה, כמהה
לעוד. במצבים כאלו הייתה הדלת מאחוריה חורקת,
וורוניקה יכלה להישבע כי קולו הוא שם
מאחוריה, מהנהן אל תוך שערותיה, ועל כן דבריו
אינם מובנים.
את הריח
הייתה ורוניקה משמרת רק בזיכרונה, כי ריח אי אפשר לצייר ואי אפשר לספור, ואפילו
לגעת בו לא ניתן. אבל את הריח אפשר לזכור
כשעוצמים את העיניים, ונותנים לדמיון לפעול.
"את
זוכרת את הריח של האיש שהביא לנו לימונים?" הדלת מהנהנת, כי הרי ינואר עכשיו,
והרוח
חזקה במיוחד, והדלת רעועה וישנה, כן... היא
זוכרת.
"אז כזה
ריח היה לו, רק קצת יותר חזק".
ורוניקה
עוצמת עיניים וזוכרת שילוב קטלני של ריח לימונים טריים עם ריח אפטר-שייב ממכר.
מליון ושלושה
ימים, מליון וארבעה, והאוויר אפור, והעיפרון אפור, והזיכרון אפור וכואב, והדלת
נוהמת שהיא זוכרת, אבל כמו ורוניקה, היא לא
זוכרת דבר באמת, וכמו ורוניקה היא ממציאה
הכל, כדי שהימים יהיו קצת פחות אפורים, ושתהייה
בהם איזה תועלת שהיא, ולו גם דמיונית,
ושיהיה זיכרון להישען עליו בימים האפורים הבאים
שיבואו.
צביה גולן
