כוס התה של גברת הורוביץ
גברת הורוביץ מתה בשנתה, בת שבעים וחמש הייתה במותה. ביום ראשון התפרסמה בעיתון מודעת אבל מטעם 'מוקירי זכרה', לפרטים נא להתקשר לטלפון... כשלוש שנים שהוא לא ראה אותה, כשהיה בצבא עוד היה קופץ מדי פעם, אבל מאז שעבר לחיפה ביקוריו בתל אביב הפכו נדירים יותר ויותר. נועם היה בטוח שלא יגיעו אנשים, אולי כמה חברות בנות גילה ואולי אותו עורך-דין צעיר שפגש פעם בביתה, כשהביא לה את התרופות. הוא הרגיש שהוא מוכרח ללכת ללוויה, הוא חייב לה את זה.
הוא התקשר למספר הטלפון שבמודעה, "אני בקשר ללוויה של גברת הורוביץ."
"אתה נועם?" שאל אותו קול גברי.
"כן, איך ידעת?"
"גברת הורוביץ אמרה שכשתראה את המודעה בודאי תתקשר."
"כן, אבל איך ידעת שזה אני?"
"לא ידעתי," מחוייך ענה לו הקול בצדו השני של הקו, "אתה השישי שאני שואל אותו, ודרך אגב שמי דן ואני עורך-הדין שלה ויש לי כאן משהו שהיא השאירה בשבילך, אביא לך לבית העלמין. לידיעתך ההלויה בשתיים בקרית שאול, אז להתראות."
נועם חשב כמה אופייני לעורך-דין לדבר ככה אוטוסטרדה בלי שאפשר להשחיל מילה. אם הוא ידלג על ההרצאה בסטטיסטיקה הוא יוכל לתפוס את הרכבת של שתים עשרה ולהגיע בזמן.
כשהגיע לבין העלמין התפלא לראות את הקהל הגדול שהתאסף. היו שם כמה עשרות בני אדם, גברים ונשים, היו צעירים היו מבוגרים וכמה הביאו אות ילדיהם. הייתה שם פגישה מרגשת בין אנשים, היו חיבוקים והיה צחוק - זו לא הייתה לוויה, זה היה מפגש חברתי לזכרה של הגברת הורוביץ. 'הם לא שכחו אותה' חשב נועם, 'הם זוכרים אותה - תלמידיה זוכרים'. דמעה מרדנית תפסה עצמאות וירדה לה במורד הלחי, 'לכל הרוחות', חשב, 'מה פתאום הרגשנות הזו, ממש לא מתאים לי'.
"גם אתה היית תלמיד שלה?" אשה צעירה, נושאת תינוק במנשא, פנתה אליו.
"לא, לא הייתי תלמיד, אני הייתי חבר." הוא נזכר בחברות שהייתה ביניהם.
זה היה בקיץ תחילת שנת הלימודים בכתה י', וכהרגלו יצא לריצת הבוקר שלו, אחת המטלות הפחות נעימות בנבחרת הכדורסל. הוא חלף בריצה על פניה של גברת הורוביץ, שצעדה לאטה לכיוון קופת החולים, נשענת על מקל ההליכה שלה.
"בוקר טוב גברת הורוביץ." זרק לעברה והמשיך בריצה. כשגמר להקיף את הבלוק, שוב ראה אותה, עדיין הולכת את הליכתה הכואבת. 'פעם שלישית גלידה' חלפה בראשו מחשבה שובבה. כשהתקרב, היא הרימה את מקל ההליכה לעצור את התקדמותו. 'ריצת משוכות, קפוץ ודלג', לחש לו הטינטן שבקירבו, אבל הילד הטוב שבו בלם לפני המקל המונף.
"נועם מותק, תעשה לי טובה, רגלי כואבות, האם יכול אתה להביא מבית המרקחת את התרופות שלי?" היא פתחה את התיק שנשאה והוציאה מספר ניירות וארנק כסף מַהוּהָּ.
נועם שלא יכול היה לסרב לבקשתה של גברת זקנה, חטף את המרשמים ואת ארנק הכסף ודלג במורד המדרגות אל בית המרקחת. כשעמד בתור, הבזיקה בראשו מחשבה, למה שלא יאמץ את גברת הורוביץ לפרוייקט 'מחוייבות אישית'? היא עונה על תנאי המטלה השנתית. בכתה ט' הצליח להתחמק אבל השנה הוא חייב, התעודה שלו תלויה בכך. הוא יכול כל שבוע להביא תרופות, חמש דקות בבוקר או בצהרים וחסל סדר מחוייבות אישית. 'וואלה זה מתאים לי', חשב.
כשחזר עם התרופות הפך את המחשבה לכלל מעשה. "מה דעתך," אמר "שבכל יום ראשון אני אקח בשבילך את התרופות? אני אפילו יכול ללכת לרופא שלך לקחת את המרשמים ואת תחסכי את ההליכה." הוא הרגיש עצמו ממש לארז'.
ההצעה התקבלה בשמחה ולאחר כמה שבועות הסידור ביניהם נכנס לשגרה. בכל יום ראשון הוא היה דופק בדלתה של הגברת הורוביץ, לוקח את פנקס קופת החולים, את המרשמים ואת ארנק הכסף ולאחר כמחצית השעה, עם הבאת התרופות היה מסיים את המחוייבות האישית.
הקיץ פינה את מקומו לחורף וביום גשום אחד, כשחזר נוטף מים, הזמינה אותו להכנס.
"כוס תה לא תזיק לך עכשיו." אמרה לו.
קצת במבוכה, בבגדים רטובים, נכנס והתיישב ליד השולחן. הוא הביט סביבו בחן את החדר. הייתה שם ספה עם כיסוי בד פרחוני, תמונות על הקיר, במזנון מאחרי דלתות זכוכית היו כמה כלי קריסטל, בובות שהובאו ממקומות שונים בעולם ועל אחד המדפים, בלי שום דבר סביבו, עמד ספל חרסינה לבן עם עיטור של פרחים ורודים.
במשך חמש עשרה שנותיו, שאלו הן שנות ההכרות שלו עם איתה, זו הייתה הפעם הראשונה שנכנס לביתה. בעצם הוא חושב שהוא לא ממש ראה מישהו בא אליה, אבל במחשבה שניה הרי הוא לא עקב אחריה, אולי כן היו מבקרים, מה הוא יודע.
גברת הורוביץ נכנסה עם כוס תה מהביל. הוא לא ממש אהב תה אבל עכשיו זה היה מאוחר לסגת. השתיה החמה מדי אילצה אותו להאריך בישיבה והוא נע בחוסר נוחות בכסאו. היא התיישבה על כסא מולו וחייכה. הוא רצה לקום וללכת ולעזעזאל כוס התה, אבל היא עצרה בעדו והחלה לשאול אותו על בית הספר, על אחיותיו, על משחק הכדורסל. למראה הבעת הפליאה על פניו צחקה.
"לא יכולתי להתעלם מהשעות הארוכות שבהן הקפצת כדור מול מרפסת דירתי והטלת אותו בכל מיני צורות וירטואוזיות על קיר חדר השינה שלי."
"אני מצטער, באמת." גמגם, "אבל את אף פעם לא אמרת שום דבר," אמר בהתגוננות.
"זה בסדר," אמרה,"ואל תביט בי במבט תמה שכזה, אני אולי זקנה אבל לא מנותקת מן העולם. שנים רבות הייתי מורה ולפני שנתיים יצאתי לגמלאות, אני קצת מבינה בדברים אלה. בוא ואספר לך כמה אנקדוטות על תלמידי."
"היה לי פעם תלמיד..." כך החלו הפגישות השבועיות. עם הזמן הוא הסכין עם שתיית תה חם ומתוק. היה נכנס מתיישב ליד השולחן והגברת הורוביץ הייתה מכינה כוס תה ומספרת לו סיפורים מימיה כמורה. סיפורים פשוטים וסיפורים מרתקים, לפעמים עצובים ולפעמים מצחיקים. ובכולם הייתה אהבה אין סופית לתלמידיה.
יום אחד העיז ושאל אותה שאלות משלו. "תגידי," פנה אליה, "יש לך משפחה ? ילדים וְכַּאֵלֶה.
"לא, אין לי משפחה, וגם אין לי וְכַאֵלֶה" צחקה, "בהזדמנות אספר לך."
ההזדמנות הגיעה כעבור כמה שבועות. גברת הורוביץ נכנסה עם התה, אלא שהפעם הוא לא נמזג בכוס הזכוכית הרגילה, אלא הפעם הגישה את התה בספל החרסינה הלבן עם הפרחים הורודים, זה שעמד בבדידות מזהירה על המדף במזנון.
"זה היחיד שנשאר," אמרה.
"נשאר ממה?"
"סרוויז של שנים עשר ספלים היה לי, אבל אני מקדימה את המאוחר. שאלת על משפחה וכאלה, אספר לך קצת. מוצאי ממשפחה רוסית שורשית, שהתגלגלה והגיעה לארגנטינה. אתה יודע, ההתישבות היהודית שם... לא אתה לא יודע, לפי הבעת פניך אין לך מושג על מה אני מדברת, אך אתה עוד תדע. אם אני לא טועה זה עדיין נכלל בחומר הלימוד לבגרות. אם כן הורי ברחו מרוסיה לבנות להם חיים חדשים, אבל נשארו רוסים כל ימיהם. שולחן גדול היה לנו ושם עמד סמובר כרסתני ועליו תיון ובו תמצית חריפה של תה שחור, שאדי הסמובר שמרו על חומה. סביב הסמובר עמדו שנים עשר ספלי חרסינה לבנים שפרחים ורודים מעטרים אותם, והם היו בבבת עינה של אמי, מסביבם התנהלו חיי הבית... ההבעה על פניך מגלה לי שאני משעממת אותך, ואין זו כוונתי. אתאר לך את הדרך בה הגעתי לכאן.
אני הצטרפתי לתנועת נוער ציונית וכשהייתי כבת שבע עשרה, עם הקמת מדינת ישראל, החלטתי לעזוב את הבית והמשפחה ולעלות לישראל. היה כעס גדול בבית, אבל אני הייתי איתנה בדעתי. לפני שעליתי על האוניה שתיקחני לארץ, אמי באה לנמל נושאת קופסת עץ גדולה קשורה בחבל, היא נתנה אותה בידי והסתלקה. כשפתחתי את הקופסה, גיליתי סדורים בתוך שנים עשר תאי עץ, את הספלים הלבנים של אמא. היא הפקידה בידי את תמצית חייה. הקופסה לוותה אותי לכל מקום. כשהגעתי למקום של קבע, פתחתי אותה הוצאתי את הספלים והצבתי אותם במזנון שרכשתי במיוחד עבורם. במשך השנים מזגתי בהם תה לחברים שבאו, לתלמידים או לחבר ועד שבא לגבות מיסים. מדי פעם נשמט לו ספל, וטבעם של ספלי חרסינה, שכשהם נופלים מגובה מסויים על משטח קשה, הם מתנפצים. וכך עם השנים קטן מספר ספלי החרסינה עד שרק אחד נותר לפליטה."
נועם נרתע ובתנועה מהירה הניח את הספל על השולחן, "למה את נותנת לי אותו? הוא יכול להשבר."
"אולי אם ישבר, אני סוף סוף אשתחרר, הוא לא יחזיק אותי כמו העלה שצוייר על הקיר." אמרה בקול שקט כאילו דיברה אל עצמה.
"מה את אומרת? למה את מתכוונת?" משהו לא מסתדר לי בדיבורים שלך." למרות גילו הצעיר חש במין מועקה שחדרה ביניהם ומכיוון שלא הבין הרגיש מאויים.
"ידידי הצעיר, איני יכולה לספר לך על כך, בכל אופן לא כעת. אולי כשתגדל ותתבגר, תבוא אלי ואספר."
אבל הגברת הורוביץ לא סיפרה. החורף חלף ושוב בא הקיץ וגם שנת הלימודים הסתיימה ואתה המחוייבות האישית. הוא המשיך לבוא בימי ראשון לשתות כוס תה ולהקשיב לסיפורים. תרופות הוא כבר לא הביא, את המחוייבות האישית העביר לאחותו. עם הזמן הביקורים הפכו יותר ויותר אקראיים. בחינות בגרות, זיוה שנכנסה לחייו ויצאה ואחר כך הצבא. ואז בא הנתק המוחלט, הטכניון בחיפה ואהבה חיפאית. עכשיו חבל לו קצת ששכח אותה, אפילו טלפון בחגים לא הרים...
יד הונחה על כתפו, גבר מקריח פנה אליו, "סלח לי אתה נועם?"
"כן."
"אני דן." אמר והושיט לו חבילה קטנה ומעטפה חומה גדולה.
ההלוויה עברה בשקט, היו שדברו בשבחה של הגברת הורוביץ, דברים בנאליים, הרבה קלישאות ודברי רהב, איש ה'חברה קדישא' אמר קדיש וזה נגמר.
הוא ישב ברכבת שעשתה דרכה לחיפה ובהה במעטפה החומה ובחבילה הרבועה שעל ברכיו. הוא חשב לפתוח כשיגיע לדירתו, אבל הסקרנות גברה. הוא פתח את המעטפה, בתוכה הייתה מעטפה נוספת ודף כתוב בכתב יד, ניכר כי היד שכתבה רעדה קצת.
"נועם יקירי, המחלה הכריעה אותי. מאחר ואתה קורא את המכתב הזה, אני יודעת שלא טעיתי. אתה הוא מה שתמיד ידעתי שאתה, לכן אתה מקבל את היקרים שבאוצרותי. אני יודעת שאתה תטפל בהם, אתה לא תזלזל ותשליך אותם כלאחר יד לאיזו קרן זוית. המעטפה שבידך מכילה את סיפור חיי. פעם הבטחתי לך לספר, ואני מטבעי מקיימת הבטחות. עכשיו אתה שואל את עצמך, 'למה אני?', אז אשיב לך. כשנכנסת אלי לראשונה והבטת בי בעיניך הגדולות, ראיתי בהן משהוא שנמצא אצל יחידי סגולה, ראיתי נשמה יתרה. היה בהן עצב וכאב וגם צחוק ושובבות. הייתה סקרנות והייתה אהבה. לא אל תצחק, כזה אתה. עוד תגלה. לומד אתה הנדסה ועם הזמן תבנה גשרים או בנינים, ואני יודעת שהם יהיו אחרים, יהיה בהם אותו הערך המוסף שהוא אתה. ומדוע באמת אני משאירה בידיך את הדברים האלה, זה מפני שאני אגואיסטית, אנני רוצה לעזוב את עולמנו זה כשאיני משאירה אחרי דבר. אני נפרדת ממך ידיד יקר, ובבקשה אל תדון אותי לכף חובה.
חנה"
הוא הניח את המעטפה על המושב שלצדו ופתח את נייר האריזה הצבעוני שעטף את החבילה. הייתה זו קופסת תה עשוייה מפח, תה אנגלי. הוא פתח אותה, ושם על מצע של נייר משי, נח לו ספל חרסינה לבן שפרחים ורודים מעטרים אותו.
הוא ישב ובהה בספל כשהרכבת נכנסה לתחנה בחיפה. הוא התנער ויצא אל עבר דירתו הקטנה ברחוב יפה נוף. הוא נכנס למטבחון וחלט תה, ארל גריי היה הסוג החביב עליו. הוא מזג ממנו אל ספל החרסינה שלה, לקח את המעטפה החומה והתיישב על הכורסה. תמונת נוף המפרץ בתוך מסגרת החלון בחדרו תשמש תפאורה נאותה לקריאת סיפור חייה של גברת הורוביץ.
