האח יהונתן

האח יהונתן

סיפור מס 4-מסיפורי הזכרונות של אמא זהבה משעלי בילדותה         בעיראק

    אדם זוכר דברים. נושא אותם עד יום מותו. שנות חייו הצעירות אשר הותירו רשמים גדולים וחיוביים על העלם הצעיר שגדל להיות לעזר לאביו ומשכים ביחד איתו בכל בוקר לעבודה בתחנת הקמח וברקיחת שמן הזית.

    חברים אשר היו, אך שכחו ואף נעלמו. והוא גם יזכור במושבו למעלה יד שלא נשלחה לקראתו בזמן שהיה מוטל על הארץ ומתבוסס בדמו.

אך כולם זוכרים אותו תמיד ולעולם לא ישכחו, גם כאלה שלא הכירו את האח יונתן כמו אימי זהבה וזוכרים אותו מן הסיפורים ששמעו.

  יונתן היה בן 21 בלבד, בין חבריו היהודים והערבים בעיר מוסול בעיראק, הילד השני למשפחת לוי לאחר האחות הבכורה זריפה. יונתן היה תמיד יד ימינו של אביו מרדכי וביחד עם בן נוסף בן גילו של יונתן שמשפחת לוי אימצה מגיל 15.

    ובבוקר אחד אפל, השתלטה הקנאה והאנטישמיות בעיראק, הזמן מלחמת העולם השנייה, והמוסלמים מסתודדים בקומונות לארגן מתקפות נגד היהודים כדי לשבור אותם, וכך גם הניסיון המנצח שלהם לשבור את ליבו של מרדכי לי ז"ל.

   ובמקום שומם אחד שם בקצה הרחוב האפלולי, שורת בחורים קדמית, וקובץ המשתרך מאחור.

   מתחת לשמיים הבחין יונתן כי הרע מכל עומד לקרות. יונתן הוקף מכל החזיתות ע"י "השבאב", הנערים הערבים ואלה החלו להכות אותו בכל חלקי גופו, בעוד הלמות הרוע רודה בו, העז יונתן להביט באדמה מתחתיו, מקדש האדמה של העיר מוסול לא היה עתה אלא נקודה בנוף השחור. הוא נזכר איך ממש בפינת רחוב זו הוא ואביו זכו לכבוד רב מצד תושבי העיר, כאשר היו חולפים בדרכם לעבודה או לביתם. ועכשיו שערי המקדש ננעלו והוא כלוא ושבוי חסר אונים בגוב הזאבים. זה לא שהוא לא הגיב והתנגד ואף לרגעים היה נדמה שיונתן החסון מצליח להכניע את עדר הצוררים, אך עד שכוחו תש והוא נפל אל אדמת המקדש וזו אשר סללה לא דרכי שמיים.

יונתן זב דם ואיבד את הכרתו, מיד קראו למרדכי האב ולחיה האחות, והם סחבו אותו הביתה, שם סבל מפצעיו לימים נוספים ונפטר.

השמיים פערו את פיהם ועד מהרה כיסו בבכיים את אדמת עיראק. האבן מתחתיה של סבתא שמחה לוי ז"ל התגלגלה והיא ניסתה להיאחז בחוזקה בסלע שליד. בכל יום ובמשך שנתיים מאז יום מותו הייתה פוקדת את קברו ממררת בבכי וצועקת לשמיים על גורלה האכזר שלקח ממנה את בנה.

   שנים רבות עברו ומשפחת לוי עלתה לארץ כל אחד בדרכו ובסבלותיו, בימים של סתיו שמשי, גשם מדוד שטף את הפנים.

מרדכי לוי ז"ל הגביה את פניו לשמיים ונשא תפילה. והודה לאלוקים שהוא חוסה למעלה על בנו יונתן ז"ל ושומר עליו מכל משמר, והודה לא גם על האדמה שמתחתיו עליה הוא עומד ניצב עד גג העולם.

לְאָן יֵלֶךְ אָדָם

לְאָן יֵלֶךְ אָדָם, מִכָּאן וָהָלְאָה,

מִי יְדַבֵּר אֵלָיו, הֵיכָן יִמְצָא תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתוֹ?

אֶל מוּל אֱלוֹהַּ יִזְעָק "מַיִם, מַיִם".

אַךְ בְּמִדְבַּר חַיָּיו לֹא נִמְצְאָה טִפָּה לִרְוויָה.

©  כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

                        ולזהבה משעלי.