לֶחֶם הַאוֹהֲבִים/דָּוִיד סָמוֹכָה  דּוּדִי

אַחֲרֵי הַחַגִּים חָרַשְׁתִּי תְּלָמִים,

בָּהֶם זָרַעְתִּי זִרְעֵי אַהֲבָה.

בַּסְּתָו זָרִיתִי אוֹתָם לָרוּחוֹת,

בַּחֹרֶף רָווּ בְּגִשְׁמֵי הַבְּרָכָה

בְּסוֹף  הַחֹרֶף הוֹרִיקוּ שְׂדוֹתַי,

שִׁבּוֹלִים כָּרְעוּ מֵעֹמֶס תְּנוּבָה.

בְּשִׁלְהֵי הָאָבִיב בַּשְׁלוֹ פֵּרוֹתַי,

בַּקַּיִץ קָצַרְתִּי קָמָה בְּשִׂמְחָה.

מִי שֶׁטּוֹרֵחַ עָמָל וְיֶגַע,

קוֹצֵר אֶת העֳמָרִים בַּחֶדְוָה.

אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין וְאַשְׁרֵי הַמַּשְׁקִיעַ,

שֶׁשָּׂכַר עֲמָלוֹ אַהֲבָה טְהוֹרָה.

טָחַנְתִּי עַד דַּק אֶת הַגַּרְעִינִים,

לְקֶמַח רַךְ הָפְכוּ עֳמָרִים.

לַשְׁתִּי בָּצֵק בְּיָדַיִם גְּרוּמוֹת,

אָפִיתִי לְךָ אֶת "לֶחֶם הָאוֹהֲבִים"