הוא מצייר בצבעי אקריליק על בד קנבס, לא צופה בטלוויזיה בכלל. רוקם, אוהב לבשל, קורא ספרות מדעית, פילוסופיה, ובמיוחד נוהג באופן תדיר לבקר את נכדיו. שכנו יהודה עמיחי ז"ל הוא זה שעודד אותו להוציא מתוכו את אהבת הכתיבה. הכירו את NAORשלנו, וקראו מה יש לו לומר על אמונה, על האדם, ועל אהבה.
1- ספר על הקשר שלך עם המשורר יהודה עמיחי ז"ל. לא אשכח את היום בו פגשתי את יהודה לראשונה בביתו בשכונת ימין משה ואני במרחק הליכה -מתגורר ברחוב מאפו הסמוך, ואחר כך בקרית משה. בידי אני אוחז צרור שירים כתובים על דפי מחברת בעיפרון כתב משורבט, אני צועד וליבי פועם. זה היה אחרי שיחת טלפון שבה הוזמנתי למשרדו שבעצם היה גם ביתו - בית כיבוס למילים ולשפה החדשה בשיריו. מאותו רגע שנפתחה הדלת וראיתי את פניו המאירות ועיניו הרכות התאהבתי בו. חשתי בו דמות אבהית ולא פחות מכך. יהודה עמיחי לא היה בעיניי דמות ספרותית ומשורר שממנו למדתי. אבותיי היו חיים נחמן ביאליק, חיים חפר, אבל יהודה היה בשבילי פורץ הדרך עבורי. הוא זה שבזכותו נפתחו דלתות ליבי אל העולם, הוא זה שהוציא את שיריי לאוויר העולם, וללא מאמץ רב: נגיעה קלה בנפשי בידו הרכה והקוסמת. אחרי מות אבי ז"ל ראיתי בו אב רוחני עד שהמוות לקח גם אותו ממני.
2- עד כמה קשר זה תרם לאמונתך בכתיבה הפרטית שלך.
לדעתי בלי העידוד והדמות הזו שריחפה עליי לא הייתי ממשיך לכתוב, הייתי נשאר כלוא בעולם שמרני דתי וקפדני. ואני כנער מבולבל בין שני עולמות נפלתי כפרי בשל לזרועותיו. הוא הגיע אלי במקום ובזמן הכי נכון, ראה, ידע אותי. היה אומר לי: "כול דבר שעולה לך בראש תכתוב אותו, תשמור אותו לעצמך, זה שלך ואף אחד לא יכול לגעת בזה חוץ ממך." כך הוא הצליח לפתוח לי דלתות אל חלק מהפואמות הגדולות שכתבתי ושעדיין לא פורסמו, (יותר מדי אישי וחשיפתי שבא מעורבים גם אחרים) הוא היחידי שראה חלק מהן כי האמנתי לו כפי שלא האמנתי לאף אדם בחיי.
3- איך הגעת לכתיבה בכלל.
אני זוכר בתיכון את המורה הזקן שלי לספרות בקולו העז אומר: "לא עדת כפירים ולבאים יכסו שם עין הערבה." ניגון פואטי זה חדר לי לנשמה, חשתי שאני שוכב עם מתי מדבר, בוכה אותם וחי אותם ואני חלק מאותם יצורי בראשית. מאז ליבי סחף אותי לשירה ופואמה. אבל עוד בילדותי הייתי קורא את קופיקו ,דני דין ועוד, ובאמצע הקריאה הייתי צורח, מהלך אימים על הרעים ואימי ז"ל הייתה נבהלת ואומרת: "מה קרה יאיבני", וכשהייתה מבינה שזה רק מתוך קריאה הייתה אומרת זה רק סיפור. אבל את הסיפור הייתי חי ונושם, שוכח הכול מסביבי, ואז הבנתי שהלב קורא לי, הנשמה מצייצת, והרוח בוערת.
4- גע בהרחבה בשירתך הלירית, בהתייחס לשירך: "אני ושירי בלבבי."
וואו...לפי דעתי עוד בטרם צאת שיר לאוויר ובטרם עוד נכתב הוא בתולי וטהור, יוצא מעמקי נפשו של המשורר. אבל יש שירים שאין להם יכולת לצאת הם נולדים ברגע של ערבוב תחומים כשהרגשות והתחושות הם מעבר. הם יוצרים כמין סכר או חומה סביב אותו רגע. זהו רגע של הארה. רגע אחד מששת ימי בראשית, טהור וזך, כזה הנטמן בנשמתו של האדם אם על-ידי דמעה, שמחה, או שתיקה רועמת. זהו רגע שאי אפשר לתאר במילים הוא מגונן על עצמו מפני יציאה החוצה שמא יסתאב, או שיגרע משהו מהשלמות שבו. זהו הרגע שהאדם לא כותב את זה באותיות, אלא אלוקים שומע וכותב את המילים אצלו חורט אותם לבל ימחו.
5- איך נוצרות המילים, איך שיר נולד אצלך.
שיר נולד ברגע של התחברות אל האני שלי לרגשות ולתחושות הפנימיות שלי. אם אני יודע שכול הבריאה הנה חלק ממני אני יכול לחבר כול דבר בבריאה אלי פנימה. המילים והסגנון הן תוצר של ידע ספרותי ואוצר מילים נרחב. התיאור וההשתייכות שלי לשיר הוא שילוב של השקפת עולם ובמה אני מאמין ועל זה אני מוסיף ביטוי משלי להגיגי הלב.
6- כיצד נוצר השיר: "בת שירתי."
לילה אחד ואני בביקור בבית אימי היה שקט עולם. אימי שכבה במיטתה, אני יושב במרפסת. חצות לילה, שכונה שקטה למדי, השמים היו צחים ונקיים זרועי כוכבים, ונדמה לי שאני והירח והכוכבים התכנסנו כאן הלילה בהודעה מראש. כאילו ממתינים למשהו שיקרה, בין לבין אני מצית סיגריה אולי כדי להפר את הדממה, אך השקט הזה מנצח ודולה ממני את השיר. בעצם לא רק אני כתבתי אותו, הירח השלים כמה משפטים והכוכבים הוסיפו משלהם. היינו אז חברים. הם עזרו לי בוודאי.
7- עד כמה לדעתך השירה היא אכן ביטוי להוויה הפנימית של הכותב.
אצלי בכול אופן היא כולה הווייתי. תראי -זה כמו אותו פרש שהולך בראש החיל למלחמה ובידו הוא מרים על נס את דגל מולדתו. עד כמה חשוב שכול החיילים יראו למען מי הם נלחמים. אני חושב שהביטוי להווייתו של האדם בשיר הוא הדגל והנס של רוח השיר.
8-אהבת גבר-אישה ואהבת המולדת – הדומה והשונה בין השניים.
כשאני כותב על אהבת מולדת זה לא על האדמה, אלא על מי שהאדמה נושאת עליה. במשך כול תקופת הגלויות והשלטון הזר שהיה פה, הארץ לא הניבה שום דבר והייתה שממה. נלחמו עליה רבות אך אחרי שראו שהיא לא מוציאה להם רק קוץ ודרדר עזבו אותה. וראי פלא אחרי מלחמת העולם השנייה בא העם מגלותו ושב לארצו והנה היא פורחת ומניבה כפי שלא הניבה למעלה 2000 שנה. בשבילי מולדת זה האדם שחי בה, הסיפורים עליה, השירים, הלוחמים שנפלו עליה. לעומת אהבה זו באה אהבת אישה שבעיניי זו האהבה הכי מקודשת. כי אז הוא אדם שלם וברור אם יש אהבה נכונה ואמיתית. שכן אמרו חכמים: "גדול יום הנישואין מיום הלידה." שביום הלידה נולד חצי אדם ברוחניות וביום הנישואין הוא מתחבר לחצי הרוחני שלו והופך לשלם. בעצם כדי לאהוב את המולדת כראוי ובשלמות צריך להיות האדם שלם. כפי שאמרו חכמים: "אדם ששרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה בלא אהבה ובלא הצלחה." וזהו הבסיס לאהבת המולדת והאחר.
9- היכן פוגשת אותך בחייך המציאות הארץ ישראלית הכואבת של אובדן ושכול.
אובדן ושכול הוא אובדן קשה מנשוא. אך פגעתי בחיים במקומות יותר קשים. שכול ואובדן מלווה אותו הגעגוע לאלו שלא איתנו, אך מה עם אלו שאיתנו ואיבדנו אותם? אותו ישיש הסובל וממתין ליום מותו שיגאל אותו, או אותה אימא קשת-יום שהכר ספוג בדמעתה מדי לילה. וזו גם הילדה הטהורה שנאנסה באכזריות, ואותו ילד שבא לבית הספר בבגדיו הבלויים, או שלא בצו- האופנה וכולו לעג מחבריו והוא כומס את צערו בפנים מדי יום ביומו. מי שומע את דלי העם השועים בזעקה אילמת? אלו החולים במחלות חשוכות מרפא וסובלים שעה שעה. אל תבכו להולך, אלא למי שאיתנו עוד והוא רחוק מאיתנו. היכן הציווי עולם חסד יבנה. אין העולם ראוי להתקיים ללא חסד, גמול חסד שעושים הנו הבנייה שלי בעצם. הנביא אומר איש את אחיו יעזרו וזה לזה יאמר שלום. והקיש את שניהם יחד כדי לומר אם אתם רוצים שלום ושלווה בארצכם תעזרו אחד לשני, ואם לאו אני מביא מלחמה ביניכם מבית ומחוץ. בעצם הריפוי של האובדן ושכול הוא אהבת חינם בינינו וסילוק המחלוקת.
10- פטריוטיות-היא בהחלט לא מילה גסה, ועליך ניתן לומר שאתה פטריוט אמיתי. עד כמה אתה אכן חש כך.
מה זה פטריוט? שלמה המלך בחוכמתו כתב: " טוב איש מושל ברוחו מלוכד עיר". פטריוט מבחינתי זה אם האישה עצבנית עליך מכול סיבה שהיא וגם אם היא לא ברורה לך תמשול ברוחך ענה לה בכבוד, תרכין ראשך, דבר אליה בדברי כיבושין. חברך או שכנך ניבל את פיו כלפיך, אל תמהר לשפוט אותו ולהחזיר לו מידה כנגד מידה, חכה עד יעבור זעם ואז תיגש אליו בניחותא בכובד ראש ומתוך אהבה. זוהי פטריוטיות בעיניי. אל תרגיש שחייבים לך אלא אתה חייב להם. זוהי מעלה שאדם עיניו בקרקע וליבו בשמים, תתגאה בפני עצמך ולא בפני אחרים. זהו מלך שמושל ברוחו וכל העולם יהיה פרוש לפניך, ההילה כבר תעטוף אותך והכבוד יזנב אחריך.
11- מהם הדברים הכואבים לך ביותר בחברה הישראלית של ימינו.
וואו. למען האמת זה הכבוד והאגו שיש בחברה, חוסר אהבת הזולת, עזרה, נתינה, לחייך לשני. באשר הוא אדם שנברא בצלם גדול כקטן, עני כעשיר, יפה כמכוער כביכול, חכם כחסר דעת. חכמים קבעו במסמרות: "איזהו מכובד זה המכבד את הבריות." לא זה שיש לו כבוד, כמה שזה חסר היום. מצרך נדיר ויקר.
12- כיצד ניתן שוב לאחד את העם הזה לדעתך, והאם גם אתה חש שהפילוג חריף יותר בימינו אנו, או שזו רק תחושה אישית שלי.
הפילוג בעם הנו הכשל החברתי של הכלל והפרט, זה מתחיל בתוך התא המשפחתי, עובר למקום העבודה לשנאה ותחרות ומגיע עד בית הנבחרים שהם ראי של החברה. אין לי צל של ספק שכל הבעיות הפנימיות שלנו והן החיצוניות מהגבול נובעות מחוסר האחדות בינינו. לו היינו עם מאוחד בלב אחד- שום אומה ולשון לא הייתה יכולה לשלוט בנו, הפרנסה הייתה בשפע, השמחה בראש חוצות. ואין אני מתכוון שנהיה כולנו באותה דעה אלא שמכבדים אחד את דעתו של השני שמחים בשמחתו של השני ועצובים בעצבו של השני. ואח יקרא לזה אח. על אלה בוכייה נפשי. כי בידינו לעשות לעצמנו יותר טוב ויותר נוח ולא עושים. לא לקנאות באחר ובמה שיש לו אלא לשמוח במה שיש לו, לחלוק אחד עם השני. הבעיה שהפילוג נוצר עקב תחרותיות שלא על פי ערכי מוסר נאותים. ונוסף על זה הקדמה הטכנולוגית שתפסה נפח גדול בחיינו ונהיינו משועבדים לה וזנחנו את האישה ואת הבן, את השכן, ואת החבר, את הטבע. הצבא שלנו לא ינצח ברמת הטכנולוגיה שיש לו אלא בעוז רוחו של הלוחם המפעמת בו. ולשאלתך כיצד ניתן לאחד את העם הזה? אומר בגלוי: הכתובת על הקיר וכל אחד ישים זאת בנפשו שאם לא כן נחטוף עוד מכות חזקות כל כך עד כי נאמר די. חלק מהעם כבר עייף, תשוש מהאמונה שניתן לשנות, כאילו איבד תקווה. אם לא יצא נגיד בעם אשר ליבו ופיו שווים וירעיד את אמות הסיפים בחלל כל לב אז אשב ואבכה ועיני תדמע. עד אשר יבוא הגואל (ולאו דווקא משיח) מאשר יבוא.
13- מהו "אדם" לפי ראות עיניך.
האדם עבורי זה המשהו הזה הכי שקרוב להוות עבורי את עצם האלוקות, הוא עדות חיה לרוח המפעמת ביקום ובכל אחד ואחד. נזר הבריאה, היצירה המושלמת וזאת אחרי שפסלתי את האבולוציה –תיאוריה של בדיחות נבובות שהגיע זמנם להיפרד מהעולם. והחלטתי שאני רק אדם והקוד הגנטי שלי כפי שהוא לא היה בשום בעל חי אחר או יצור אחר. ולאלו החכמים – שינוי ולו בחלקיק קטן בקוד הגנטי של האדם יחולל שינויים ומהפכים עד כדי שלא נקרא לעצמינו יותר משפחת האדם. דרווין בעצמו כתב בספרו מוצא המינים דף 313: "כל הוכחת מוצא המין האנושי הוא בעיקרו מתבסס על גילוי שכבת הביניים שאם כן לא תמצא שכבה זו הרי שכול תיאוריית האבולוציה ניתנת לדחייה." זה היה לפני 130 שנה ועד היום לא התגלו שכבות ביניים למרות שמיטב הזואולוגים לא מצאו את אותה שכבה המעידה על מעבר בין שינוי המינים. כך שדרווין בעצמו טוען שכל תורתו הנה תיאוריה אלא אם כן! וזה עוד לפני ששאלנו את דרווין כיצד התפתח יצור חד תאי קדום מחומר דומם שאינו מכיל אורגניזם כל שהוא. אבל יש מאיתנו ובקרב חברי הקהילה המדעית שנוח להם יותר לחשוב שהייתה אבולוציה ולו רק כדי להניח את דעתם שלא הייתה בריאה וכוח תבונתי מאחורי יצירה זו. יתרה מזאת המדע היום קובע חד משמעית שתרכובת התאית בדי.אן .איי יש בה מיליונים של קודים מדויקים ולא תתכן אפשרות להיווצרות אבולוציונית אלא אם כן שיש משהו ששומר על הקודים בדי.אן.איי שיש באדם, והשומר הזה מבחינתי היא הנשמה. ארבעים יום טרם יצירת הוולד במעי אימו נזרקת בו נשמה שעוטפת את הגנום שלו ומחייה אותו ושומרת עליו ומלווה אותו עד יום מותו. על כן אני מוקיר ומכבד את האדם באשר הוא אדם שהנו מקושר לאלוקות עצמה, וזה לא משנה לי אם הוא חבר או שכן או אדם זר, או הבן שלי או הנכד. מבחינתי כולם שווים ביחסי אליהם ולאלוקות הנמצאת בם.
14- ספר לנו על עצמך-קורותיך, עיסוקך, משפחה וכו'.
אני יליד אשקלון בהיותי כבן תשע עברנו להתגורר בירושלים. גדלתי במשפחה די חרדית ולכן למדתי בבית הספר של החינוך העצמאי, וכמו שאומרים ליבי היה במזרח וראשי במערב. נער שובב מאוד הייתי אך לא אהבתי ללמוד. במבחנים הייתי מצליח די טוב והייתי אוהב להבחן על דפי תלמוד בעל פה כדי לאגור לי זכויות כספיות לקראת סוף השנה, שבהם הייתי מקבל מתנות עבור זכויות אלו כדוגמת ספרים ומתנות אחרות. אבי ז"ל היה אומר לי תדיר שאם הייתי מנצל בשליש את מה שהייתי אמור לנצל הייתי יוצא רב גדול בישראל. אך שוב ראשי היה במערב ויצר הסקרנות שלי אל העולם החיצון הכריע את בחירתי. ולא כשאר אחיי שהלכו ללמוד בישיבה אני התגייסתי לצה"ל, שרתתי בפנימייה צבאית שפיר כמ"כ לחניכים קדם צבאי. לאחר שירותי הכרתי את בת זוגתי שתחי' ונולדו לנו בן ובת –שי וליאת.
במהלך נישואי למדתי קורס חשמל מוסמך והשלמתי עוד להנדסאי חשמל. אורח חיי היה שונה לחלוטין מבית אבא. למרות שהמסורת הייתה דבוקה בי אך רציתי לבחון את עצמי דווקא מהצד החיצוני. הבן פנה ללמוד בטכניון בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל והיה לחילוני והבת שאבה מבית אבי את הרוח הדתית וכיום היא נשואה לבחור דתי (לא חרדי) שעובד ולומד וברוך השם נולדו להם שני ילדים בן ובת בני 3-1.5. הבן כיום עובד ברפאל וחי חיי זוגיות בחיפה עם חברתו לספסל הלימודים. אני מאושר מילדיי, אך מה לעשות שנכדיי גנבו חלק מאושר זה. כיום אני עוסק לפרנסתי בחשמל, לא רואה כלל טלביזיה, יותר אני מצייר באקרילי על בד קנבס, רוקם, אוהב לבשל, קורא המון ספרות מדעית, פילוסופיה, ובמיוחד נוהג באופן תדיר לבקר את נכדיי. אוהב לטייל בחיק הטבע, ואף אוהב מאוד לישון בחיק הטבע יותר מאשר בבית. יש לי חברים קבועים שהם נשואים ומדי פעם יוצאים לבילויים משותפים. אוהב חיי חברה ונקשר לכול אדם יחסית מהר.
15- מהם הנושאים החשובים ביותר בחייך, סדר העדיפות הפרטי שלך.
האמת שלא ציפיתי לשאלות כאלו שהתשובות עליהן די ארוכות ואם בכלל אפשרי לכתוב אותם על יריעה כה קצרה, אך כדי לא להלאות אענה עליהם בראשי פרקים ומקווה שהקורא יבין.
הנושא הכי חשוב בעיניי הנו עצם ידיעת הבורא או היוצר. אני מדגיש ידיעה ולא אמונה, אמונה זה מה שהורגלתי ללמוד בצעירותי, אך אני מאמין כי בכוחו של האדם לדעת את הבורא רק אם הוא רוצה. והשאלה אם הוא חושש מידיעה זו, או מחיוב של דברים כביכול שצריך לעשותם. אך נחה דעתי מכך שאין שום חשש ואין שום חיוב אלא ידיעה בעלמא. אחד מהצווים הגדולים שניתנו לאדם הנו ידיעת היוצר. דע שהוא קיים ובכך די לו שתכבד אותו בזה שתכבד את יצוריו. שכן לא סתם אמרו חכמים שעבירות בין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר אלא עד שירצה את חברו. חשוב לו יותר ליוצר שננהג אחד כלפי השני טוב יותר מאשר נקיים מצוות על פיו. שכן המצוות ברובן ניתנו לאדם בעולם זה הן מצוות שבין אדם לחברו. הדבר השני בחשיבותו היא הבנת נקודת החיבור שלי ליקום ולסובב אותו, כמין שבע הספיראלות המאוזנות שעומדות כנגד הספיראלה השמינית, המקשרת והמחברת. יש אנשים בתוכנו שתפקידם להיות מחוברים לספיראלה השמינית כדי לקשר בין שאר הספיראלות אני משליך זאת
לעשר הספירות האמורות בקבלה ולשמונה המשולשים הנמצאים במגן דוד חלק מהספירות והספיראלות פניהם למטה וחלקן פניהם למעלה כמו כן שני המשולשים במגן דוד. החיבור בניהם יוצר תנועה כלפי מעלה ותנועה שחוזרת כלפי מטה. לומר לך שכל מעשה שלך כאן יש לו ביטוי בעולמות עליונים והביטוי הזה חוזר באותה תנודה כלפי מטה. הקשר נוצר לאו דווקא בעולם שלנו אלא בעולמות עליונים רוחניים. נשכיל להבין שפעולות פשוטות שלנו כאן לכאורה גורמות לתנודות חזקות למעלה, שחוזרות כלפינו וכלפי הקשר שלנו עם כול אדם.
16- בתגובותיך לדיונים השונים אני מגלה את איש האשכולות שאתה. ידע עצום בתחום הפילוסופי עם השקה לדת שלנו. מהיכן מגיע הידע העצום שלך?
קודם כול אין לי ידע עצום. לעיתים אני אפילו עצוב שאין לי ידע מספיק להבין דברים כפי שאני רוצה להבינם. אבל בסוף הבנתי שאני די מאושר בחוסר הידע, שכן: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". זה לא פשוט, זוהי אחריות עצומה שנופלת בחלקו של האדם והוא אמור להתחבט בשאלות קשות, אל מול האמת, מבלי לברוח. אלא לחקור ולדרוש ולעקור הרים ולטחון אותם ולא לאבד את הדרך של האמת באמצע ולומר לעצמינו מה לי ולזאת? אלא לעמוד נכוחה ולשאול את השאלה. ורבות הן השאלות. אבל יש אנשים שלא שואלים את עצמם, ואם שואלים אז ממהרים לשים את השאלות בבויידם והם ממשיכים לחיות, אז מה. גם החתול של השכן ממשיך לחיות ודי כייף לו. אבל ריבנו של עולם אני לא חתול אני נזר הבריאה היצור האנושי הכי חכם עלי אדמות. זהו האדם! ואני אחיה חיים סתמיים מבלי יכולת הבנת התכלית שבי? לפחות לנסות להבין. האם כל הפלאים שיישנם ביקום נוצרו רק שאני אחיה, אהנה, אוכל ואעבוד ואוליד ילדים? בשביל זה די לי באלפית מהפלא הזה ואני זניח מאוד בפלא הזה. ואם יש בי היכולת להבין מהו הפלא הזה יותר מהחתול של השכן מדוע שלא אשתמש ביכולת הזו? שימוש ביכולת הזאת בצורה מבוקרת היא זו שתביא לי מענה ולו חלקי מהו תכליתי בעולם. השאלה זה הרצון לדעת וללמוד, כי אני פשוט לא חתול.
17- מה דעתך על המשפט הלקוח משירו של נתן זך: "כי האדם עץ השדה?" עד כמה הוא משיק לחיינו בעיניך.
כי האדם עץ השדה זהו משל. להבין שאל לו לאדם לחשוב שהעץ הזה הוא ריק ואין בו נפש. כמו שבאדם יש נפש כך בצומח יש נפש, והיא רואה וחשה ורוצה. אני רוצה להסביר את זה דווקא מהתלמוד. מסופר על אחד התנאים שהתלונן בפני רבו שישנם עצי תמרים בהר הזיתים שלא מניבים. הלך רבו בדק וראה שפניהם של עצי התמרים פונים כלפי דרום אל יריחו. אמר הרב לתלמידו: "אינך רואה שעצי תמר הללו מתאווים לעצי תמר שביריחו? לך זווג ביניהם ויניבו". הלך התלמיד וזיווג בניהם ויצאו מהם תמרים כל כך גדולים ויפים כפי שלא ראתה ירושלים מעולם. אנו תלויים בעצים הן באכילה והן בחמצן. יותר מכך- ולו יחסרו עשירית מהעצים שבעולם, יהיה לכל יצור חי קושי לנשום. ובכל זאת אנו גודעים עצים. אבל העצים יותר חכמים מאיתנו ודואגים גם לשלומם וגם לשלומנו. לא מזמן קראתי מחקר שבמקום מסוים נגדעו ארבעים אחוז מכלל העצים. באותה תקופה ובסמוך לאותו מקום לפתע הקרקע הניבה למעלה מארבעים אוחז יותר עצים. מה שלא קרה כלל בעבר. ולכן אני אומר והלוואי והאדם בזאת יהיה עץ השדה אחד מהצווים האלוקים שציווה את אדם הראשון, אמר לו: "ראה בראתי לך אילנות יפים ודשאים הזהר פן תקלקל ותחריב את עולמי"(מדרש רבה על עץ הדעת) פשוט ציווה אותו להיות "ירוק". ישנם עוד הקשרים שורשיים ושל צמיחה אך נגעתי בתשובתי זאת בפן הרוחני של העץ המשתלב עם רוחו של האדם.
18- האדם וחיבורו אל הטבע-כמה עובדה זו נכונה וממשית גם בעידן המודרני.
חיבור אל הטבע מבחינתי זה חיבור להוויה הטבועה בטבע. טבע נקרא מלשון "הטבעה", שנטבעו בו חוקים. אותם חוקים שווים הם לו לאדם ולטבע הסובב אותו. מה שלא כן בהתגלמות של טכנולוגיות חדשות בעידן המודרני שאינן מהוות תחליף לטבע וגם אינן פועלות על פי חוקי הטבע שטבועים בחי או בצומח. ולכן הקשר שלי יכול לבוא לידי ביטוי יותר עם הטבע בעצמו, לעומתו הקשר שלי עם הטכנולוגיה המתקדמת גורמת לי לאבד במידת מה קשר לעצמי, לאני שלי, לרגשותיי, וליצורים החיים שחיים סביבי. לכן לפי דעתי יש להפחית במידה רבה את התלות שלי עם הטכנולוגיה למרות שהיא עוזרת לי. אך ההפסד הנו רב על התועלת. לא אמרתי לבטל אותה, אלא להפחית.
19- מה שכחנו כבני אדם בתקופתנו אנו?
שאנו רצים ורצים ובעצם רצים סביב עצמנו. אני אסביר: אדם רץ כי הוא רוצה להגיע לאן שהוא רצה מלכתחילה להגיע. נו? ואז הוא יפסיק לרוץ? לא! הוא ימשיך כי יש לו יעד אחר כי היעד הראשון לא סיפק אותו. לא זכיתי לראות מישהו בחיי שאומר די!
אני יש לי מה שיש ובזה אני מסתפק ואין לי מה לרוץ יותר. עדיין לא הבנו שבעולם הזה כל מה שנקבל לא יספיק לנו. אפילו העשיר ביותר רוצה עוד יותר. לכן חכמים אמרו: "אין אדם נפטר מן העולם אלא וחצי תאוותו בידו." עני שיש לו מאה חסר לו עוד מאה, לעומתו עשיר יותר שיש לו אלף חסר לו עוד אלף. אז מי חסר יותר העני או העשיר? ותאמינו לי שזה כך. העשיר מוטרד שחסר לו האלף לא פחות מהעני שמוטרד שחסר לו מאה. ואם כן היכן הוא האושר? הוא נגזרת שווה לפחות דאגות. צא וחשוב מי מאושר יותר? וחכמים נכנסו כאן לעובי הקורה ואמרו: "איזהו עשיר השמח בחלקו." לעומת חוכמת המזרח שטוענת שהעשיר אינו יכול להיות שמח יותר מהעני כשם שהעני לא יכול להיות שמח יותר מהעשיר. אולם אצלנו אומרים חכמים שיתכן המצב שעני יהיה שמח יותר מהעשיר רק אם הוא ידע להיות שמח בחלק שיש לו. וזהו סוד האושר. ולמה אני אומר שזה מה ששכחנו? כי השפע הטכנולוגי קורץ לנו ואנו חומדים בו. וכן, למה שלזה יהיה ולי לא? וכך מטלביזיה של 21 אינ'ץ הגענו ל-60 אינ"ץ ומפאלפון נייד פשוט הגענו לסמארטפון ועוד היד נטויה והפנקס פתוח והיד רושמת. והחוב טופח ומנהל הבנק צורח ומלחיץ והאישה קובלת: למה ואיך? והילד עוד רוצה ורוצה..ואם לא, לא יהיה שקט ומנוחה בבית. ואין מה לעשות הגבר יוצא לעבוד עד מאוחר או בעבודה נוספת. לא ילדים ולא אישה והמשפחה מתפרקת. ושוב חזרנו להתחלה. מהתא המשפחתי שמתפרק ועד לחברה בכלל ולראשי המדינה שגם להם אין גבול להוצאותיהם ואינם מסתפקים ומאושרים במה שיש והמדינה בוערת כמרקחה. והתושבים אכולי זעם ושנאה, וכל אויבנו מסביב רוקדים למדורה. כן, שכחנו צניעות קצת בחיינו.
20- אימא – מה היא עבורך.
כמו כל אימא לכל בן שאוהבת. אהבת אם הנה בלתי מסויגת, למרות זאת ואני מפתיע- אב הנו יותר רחמן כלפי בניו. אהבת אם נובעת מכורח היותה אימא לרך הנולד והאחריות שלה כלפי בנה. האב לא כך הוא מרגיש, אלא פחות אחריות מאשתו. הוא רואה את הכול בעין קולקטיבית. האם רואה באופן יותר פרטני. לשמחתי ולמבוכת לבי זכיתי שאימי ראתה בי כמשענת לחיותה. היא קשרה את גורלה בגורלי מבלי שידעתי מלכתחילה, ולמרבה הפלא היו התאמות לקשר זה. אימי ז"ל גדלה יתומה בתימן. בהיותה בת ארבע שנים היא נחטפה על-ידי המוסלמים כדי לאסלם אותה, עד הגיעה לגיל תשע. סבי שהיה רב חשוב בתימן ומוכר בחצרו של האימאם (השליט) ביקש את הנערה להיות אחראי עליה כמין אב חורג. נעתר לו האימאם וכך אימי גדלה בבית סבי. עד הגיעה לגיל שתים עשרה. האימאם נפטר ובמקומו עלה בנו יחיא לשלוט וחלק מגזרותיו היו להחזיר את כל הנערות היתומות שנמסרו. ראה זאת סבי והשיא את אבי עם הנערה, שברור לפי מה שהבנתי שהם גם אהבו אחד את השניה. כך לא יכול היה האימאם לגעת באימי שכן היא כבר נשואה לאבי, עד שהגיעה לפרקה ואז סבי עשה להם חדר נפרד לחיות בו. אימי גדלה בבית שלא לה והיא אמרה לי- שלפעמים הייתה לה תחושה של זרות. כמוני שחשתי די זר בבית אבי בגין אורח חיים דתי שלא תאם לי ואימי הייתה מגוננת עליי, מרעיפה עליי חום ואהבה בלתי מובנים. היא חשה אותי, ומה שאני מרגיש זה בעצם מה שהיא הרגישה. התלות ההדדית הזו נמשכה עד יומה האחרון.
21- מקומה של האמונה והאלוקים בחייך.
טוב כאן כבר אין לי ברקסים, ולא בגלל צורך כל שהוא להתבטא או לומר מה דעתי אלא כדי להעביר מסר חד וברור. לכל אדם באשר הוא אדם פרט למקרים פתולוגים. אתם תקראו על אנשי מדע שיכולים להסביר איך התפתח היקום..איך הוא נוצר ושאין הוכחה לקיומו של יוצר. עד כאן הם צודקים. וגם אני אומר שהם צודקים, גם לי אין הוכחה לקיומו של יוצר. אך כשניסיתי להעמיק ולהבין מה מסתתר מאחורי הדיבר הקדוש של אנשי המדע שאין הוכחה לקיום יוצר, גיליתי בהמון מסקנות מדעיות את הדברים הבאים: אמנם אין הוכחה אך יש לנו נתונים שיש איזה כוח נסתר שאינו מכיל אף חומר מיסודות החומר המוכר לנו שהנו בגדר רוחני בלבד. אנו רואים את תוצאותיו ואין לנו כלים לראות אותו או למדוד אותו ולכן אין לנו הוכחה ממשית ומדעית על קיומו. ההנחה הנובעת והרווחת בפי המדע כיום שאין בעולם יש מאין, זאת על פי חוקי הפיסיקה המוכרים לנו. היום המדע מאשש את המפץ הגדול -והוא ריכוז של אנרגיה שהייתה צבורה בגודלו של כדור טניס. באנרגיה הזו עדיין לא היו את יסודות החומר המוכר לנו אלא שהיסודות התפתחו אחר המפץ הגדול. אם כן לא היה ידוע לנו מה הכיל אותו ריכוז אנרגיה, אבל היה ריכוז כזה.
השאלה הבאה שנשאלה: האם היה משהו בריכוז זה שאפשר לתאר אותו על דרך המשל לבני אדם? התשובה הייתה: זה לא היה חומר, זו הייתה אנרגיה. אנרגיה צבורה ללא חומר זה משהו רוחני שממנו נולדו יסודות החומר ברגע המפץ. כלומר מאי חומר נולד חומר. מעניין מה השכל האנושי עונה על זה. אבל נניח לזה ונמשיך הלאה: ומהיכן הופיע ריכוז של אנרגיה זה? אז היה חכם אחד שאמר תשמע. יש תמיד בריחת גלקסיות ועוד כמה מיליארדי שנים היקום יפסיק להתפשט ואז הוא יחזור למצב ההיולי שלו ריכוז של אנרגיה. אמרתי לו -החוק הפיזיקאלי קובע שאין חומר הולך לאיבוד, אז איך הוא יחזור למצב שאין חומר אלא אם כן יש משהו ששולט על החוק הזה. טוב, זה העניין. כי לפני חמש מאות שנה עוד חשבו שכדור הרץ הוא בכלל שטוח. ואני פותח את ספרו של הרמב"ן מלפני 800 שנה וכך הוא כותב רק בהקדמה לספרו: "כשעלה במחשבה מאת הבורא לברוא נבראים צמצם בעצמו מאורו האין סוף והמעיט בנקודה זו. ובנקודה זו שלח הארה מאור אין סוף שלו והיא הארה דקה מאוד, כדי לברוא נבראים בה. שכן ואין חומר מתקיים באורו האין סוף של הבורא. ומאותה הארה דקה נבראו עולמות עליונים רוחניים ותחתונים גשמיים, והם הולכים ומתפשטים מאליהם." על פי רוב אנשי הקהילה המדעית זו התיאוריה המתקבלת היום והתואמת ביותר למסקנות המדעיות של היום. והרמב"ן כותב על פי דברי הזוהר שנכתב ליפני 2000 שנה. וכעת אני אבוא לאדם מהישוב ואומר לו תראה לפני שבוע ראיתי שטח של גרוטאות ברזל, נייר, פלסטיק ובאה איזה רוח טורנדו וסובבה את כול החומר סביב. והנה כשוך הסערה ועיני חזו במטוס בואינג 777 אותו אדם יחייך בביטול. אבל למה אותו אדם לא מחייך כשאני אומר לו מהתפוצצות נולד חומר והחומר התערבב ויצר גלקסיות ומולקולות. ואת הדי.אן.איי שמתוך מיליוני הקודים שבו ישנו קוד אחד שקובע שהשיניים הטוחנות יהיו מאחורה ולא קדימה ולא באוזן, וכל קוד מסודר להפליא בכל תא בגוף האדם וזה פי מיליון מסובך ממטוס בואינג 777. וזה נשמע הגיוני שאיזה פיצוץ או רוח יצרה את זה. אבל למטוס בואינג 777 לא מאמין. אבל תמיד יש חכמים שיאמרו זה תהליך של מיליארדי שנים. ואז אני עונה להם באותה מטבע לשון: כמה מיליארדי שנים צריך לכלול בהם את כל האפשרויות הניתנות כדי שאיזה רוח או פיצוץ שיהפוך לי שדה גרוטאות למטוס בואינג 777 עם כל הטכנולוגיה שבו. ועוד זה לפני שיסביר לי כיצד מאי חומר נולד חומר.
דם שחוקר את העולם שהוא חי בו ולומד לדעת את הפלא הזה יבין לבד שיש כוח עליון. לא צריך להאמין צריך רק ללמוד ולדעת. ניוטון ידע את זה, איינשטיין ידע את זה, ואל תיקחו אותי לאלוקים של הדתיים. יש כוח על טבעי. תקראו לו איך שאתם רוצים. אני קורא לו אלוקים כי זה נוח לי יותר. אבל הוא קיים והוא ישנו, וברור שהוא תבונתי, ואם הוא יצר את כל הפלא הזה משום מה עליי לדעת מה הוא רוצה ממני? מה הוא חושב עליי? ומה הוא מצפה ממני? על כן אמונה בצד. ידיעה זו הדרך הנכונה. שכן הפסוק אומר: "וידעת את ה' אלוקיך." הציווי הוא ידיעה. כמו שדויד המלך אומר מבשרי אחזה אלוה..." והשמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם." מעשה הבריאה הם מעידים שיש יוצר ליקום הזה, ומי שלא הגיע למסקנה הזו שילמד עוד קצת. זה הכרח של השכל להבין כך. ככה היוצר יצר אותנו שעל ידי לימוד נכון נכיר בו ונדע אותו, מה שלא כן בחיה ובבהמה. עצם הידיעה הזו חיברה אותי לאני שלי וממשיכה לחבר אותי לאני של כל פרט ביקום, כי הקשר הנו בלתי נמנע והאלוקות שורה בכל פרט. אני חלק מאלוקות זו שיש לה קשר עם כל שאר החלקים, זה מחבר אותי לכל אדם יותר ויותר, לכל יצור לכול צומח ואף הדומם. הנשמה ניזונת מחיבור זה ומרגישה יותר ויותר שלווה ובטוחה. קשה לתאר במילים הרגשה שרואים משהו מצער או כואב וחשים שהכאב נוגס גם בנו. אך גם מצד שני השמחה שרואים בצד השני חשים פתאום שהשמחה נמצאת גם אצלנו ואנו נעשים יותר שמחים. ועל כך אני מברך את יוצרי שברא אותי בצלמו כדמותו. הוא רחום וגם אני רחום. מה הוא אוהב שלום אף אני אוהב שלום. וכו'. בעצם זה שאני מתחבר לכל היצירה של אלוקים כפי שאלוקים מחובר בה, ואני נוהג על פי מידותיו הרי שאני מתחבר להוויה שלי לייעוד שלי לתכלית שלי, לאושר האין סופי הזה. ובעד כול הון שבעולם לא מוותר על אושר שכזה. אי אפשר לתאר איזו שמחה זו בלב ובנשמה. עד כי לפני שנתיים חליתי במחלה חשוכת מרפא בשם PV: קרישיות יתר בדם, והייתי אמור לעבור טיפולים כימותרפיים. והנה אחר חמישה חודשים חלפה לה המחלה כלא הייתה בלי שום הסבר ולתדהמתו של הרופא לכלי דם. היום אומרים שזה בגדר נס רפואי לא מוסבר, ואני אומר הטבע מחזיר בחזרה. חייך החיוך יחזור אליך, תקלל הקללה תמצא דרך לחזור בחזרה אליך. זה החוק שהבורא חוקק לא ביסודות החומר אלא ברוחניות שבחומר, שהמדע שם עוצר ומשם נותר לאדם ללמוד את הסודות הנפלאים שאלוקים הנחיל בעולם.
22- מה מקומה של האהבה.
אהבה שאין מענה לשכל בצידה איננה אהבה או שאיינה מתקיימת. מענה שכלי לאהבה מושתת על יסודות איתנים של מוסר וצדק. מעבר ליסודות אלו באה האהבה הרוחנית שאיננה תלויה בדבר. לתת ושלא על מנת לקבל. אהבה שהחוכמה טמונה בה והתמורה עליה גדולה יותר. ככול שאדם יאהב יותר ויותר גם במספרים הרי שחשבון הבנק שלו טופח עם ריבית. הבנק הנו אושרו של האדם השמחה והשלווה שמלווה אותו השלמות שהוא שואף אליה למרות ידיעה שלא יגיע אליה.
23- קנאה ואהבה והחיבור ביניהם. בהתבסס על שירך: "היא הייתה כל כך יפה."
אני הולך על פי צו הרמב"ם ושלמה המלך. הרמב"ם אומר שטוב לו לאדם לבחור את השביל האמצעי והוא שביל הזהב. לא יהא קפדן יתר ולא יהיה ותרן יתר, לא יהיה קנאי יתר ולא יהיה אוהב יתר כפוחז. ושלמה המלך מוסיף: "אכול דבש דייך פן תרבה ממנו והקאת." המסר בשיר הזה: אל תבלוט הרבה שכן תעורר קנאה. למרות שאף אחד לא היה בהישג ידה וזה היה ברור לכול גבר. וגם כל אישה ידעה זאת. אך עצם הקנאה של הנשים שראו את בעליהן רוקדים ומוחאים כפיים לה עוררה אצלם קנאה ואותה קנאה תגרום לה לחוש אומללה, למרות שהגבר לא עשה דבר לכאורה שאסור. אך דעת האישה לא נחה מכך. הייתה רוצה שאת מחיאות הכפיים היה משאיר למענה בלבד. זו קנאה נסתרת שאיננה גלויה והיא הכי מסוכנת. שהיא בוחשת מלמטה וביום בהיר היא פורצת ואין אנו מבינים למה ומדוע. הלא מה האישה מבקשת מבעלה?עשה אותי מלכה והכי חשובה בעיניך ואני אהיה שלך לנצח. שאם לא כן אין נחה דעתה של אישה אלא אם כן היא תמאס בבן זוגה.
חמשת היצירות האהובות ביותר על NAOR
1. פליאות מעשיך
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=66290
2. אני ושירי בלבבי
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=73260
3. מה לך רעיה
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=86489
4. חסד נעורייך
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=72271
5. יצאתי אל הגן
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=66003
פליאות מעשיך מכיל בתוכו את עצם סיבת קיומי , סיבה שיש לה גם תוצאה ומה אני אמור לעשות כדי לבחור בתוצאה הכי רצויה לי..ובעצם זו שאלת השאלות בחייו של האדם. אני ושירי בלבבי מעיד על תוכנו הפנימי של האדם שנוגע במקום הכי טהור ..זו האמת הזכה ביותר שם נולדות האמיתות של האדם, ומשם הוא יכול לראות את העולם בצורה הכי נכונה שיכולה להיות .מה לך רעיה זה החיבור בין האלוקות לעם ישראל.., הברית הזו השמורה לנו כהבטחה על ידי אלוקים..שלא יעזוב אותנו לנצח גם אם ואם ואם...ולכן היא זו המעודדת את האדם לבל יתייאש אפילו חרב חדה מונחת על צווארו..קל וחומר שהעם לא יתייאש..זה שיר השירים בזעיר אנפין , אני נשגבה מבינתי להבין איך אלוקים נותן הבטחה שכזו לעם למרות גם אם יבגוד בו ויעשה נגד רצונו..ולא יאמין בו ..ויזלזל בו..ויקומם אחרים נגדו...אין מלך שבעולם שהיה עומד בכך.. אבל הוא לא מלך בשר ודם , ואם היינו יודעים כמה ארך אפיים הוא לנו ולמרות הכול הוא שם את דבריו בפי הנביאים ואומר בזכות לכתך אחרי במדבר 40 שנה אני אלך אחרייך לגלות בבל ויהויכין ולא אמחה אותך ,ואשמור לך חסד נעורייך....ווואווווו הלוואי עלינו אהבה כזו כפי שאלוקים אוהב אותנו ואנחנו לא מבינים את זה...מה אנחנו עיוורים ?..עם גלותי כמונו לא קם ובמשך אלפי שנה ,הוא חי וקיים נושם ובועט..העם הקדום ביותר בהיסטוריה..והכי שמרבה לבעוט במי שבחר בו לעם..סגולה..אהבתי לשיר הזה הנה גדולה מאוד שהיא מבטאת את האהבה הבלתי מסויגת של הבורא לעמו..זה מרגש אותי עצם הידיעה הזו ..ועיניי דומעות..חסד נעוריך בימי מחלתה הקשה של אימי שכבר כמעט לא יכלה לזהות אותי..חשתי את חוסר האונים שלה והבנתי שיש עוד הרבה חסרי אונים..שכמותה..זה גרם למהפך בחיי..ברגישותי היתרה למידי כלפי הזולת עד כדי שכבר הזנחתי את עצמי..אולם דרך ההשלמה עם מות אימי למדתי גם את זה לאזן ..ומשום מה עצם התחושה המובאת בשיר הזה מלווה אותי ומחזקת אותי גם בימים טרופים כאלו ואחרים. יצאתי אל הגן זהו שיר שכול כולו אהבת הזולת..לראות את האחר במקום שאתה נוח לך בו ,אבל הוא מבקש את עזרתך..את ידך..את החיוך שלך ..את התמיכה שלך..ואני אומר צא מהבועה שלך ותרד אל העם..כי זה מאוד קשה לראות אנשים שזקוקים לעזרתך..כשאתה יושב בנוח בביתך וחם לך..ולא חסר לך דבר !..ובמקום אחר יושב לו אדם או סתם קשיש בחורף קר בלי חימום והוא רועד או שחסר לו משהו..שאין ביכולתו להשיג אבל היום ..מי אנחנו..יושבים שפונים בתוך הבית כאילו מתחבאים..עוצמים עיניים כאילו לא רואים ..שומעים בחדשות על ההוא חסר הדיור שמתגורר ברחוב עם ילדיו ..ואנחנו רק נאנחים..ולא קמים..כי בחוץ קר לא נעים.!.ואני שואל האם אנחנו מבני בניו של אברהם אבינו ? שראה מלאכים בדמות ערבים ..שאין לו קשר אליהם כלל גם לא בדתו ואמונתו..והיה יום 3 למילה שלו והוא כואב וחום השמש הכה בראשו..ובכול זאת כשראה אותם הוא בעצמו קם ורץ לקראתם עוד ליפני שביקשו עזרה כול שהיא..ואומר לשרה קומי מהר ועשי עוגות והוא רץ אל הבקר לשחוט..להכין להם סעודה..המעשה האוהב הזה שעשה אברהם..החזיר לו אלוקים בדבר שמעל הטבע וזה פקידת שרה אימנו שהייתה עקרה והיא בת מאה..אך אם היינו יודעים שכול מעשה שלנו למען הזולת מה הוא מחולל למעננו לא היינו נחים לרגע..
