עצוב לראות, לשמוע ולדעת

 

 עצוב לראות את הטילים שנוחתים בצפון הארץ, את החיילים והאזרחים נהרגים, את ההרס, את הפחד. עצוב לראות את חיפה ללא תנועה (כאילו אין בה חיים), את שליש מהמדינה משותקת. עצוב לראות את קרית שמונה עם 11 אלף תושביה שנשארו בה מחוסר ברירה, חוסר אמצעים ויכולת לצאת משם ולברוח מהמוות.
 עצוב לשמוע את ההפצצות ואת קריסת בתים גם בארץ וגם בלבנון. עצוב לשמוע את השלטונות מגמגמים בשני הצדדים, את הצביעות, את ההתיפיפות שמנסה להסתיר מאחוריה את האמת המרה. עצוב לשמוע את הדאגה בקולם של המנהיגים לאינטרסים הפוליטיים שלהם, מאשר לשלום העם הסובל ולשלום החיילים הנהרגים.
 עצוב לדעת שגם במצב שכזה האזרחים מחולקים לשני סוגים: סוג א' וסוג ב', אלה שיש להם את הכסף ואת הקישורים הדרושים הם אלה שעוזבים את החזית וניצלים, אך אלה שאין להם נשארים תחת אש וסופגים. עצוב לדעת שהשלטונות לא מכריזים על מצב חירום או מצב מלחמה (לא יודע איך יותר נכון לקרוא לזה), כי אז הם יצטרכו לפנות את כל האזרחים חסרי האונים הנמצאים תחת אש. כי פינוי זה לא ראוי להתבצע לדעתם של מנהיגינו "הנבונים" משתי סיבות: 1) פינוי כזה יעלה הרבה כסף לתקציב המדינה, 2) פינוי כזה יקלקל את תדמיתה של מדינת ישראל בעת מלחמה.
 אני במשך כל חיי גיליתי והפנמתי שאין שום דבר בעולם יותר חשוב מחיי אדם (ולא משנה לאיזה סוג האדם שייך) - לא כסף, לא תדמית, לא גאווה ואפילו לא כבוד. חוץ מזה אם תדמיתה של המדינה כל כך חשובה, אז למה רק שליש מתושבי קרית שמונה אמורים לשלם על כך? הרי שני שליש מהתושבים כבר עזבו את העיר. זה עצוב, עצוב מאוד לראות, לשמוע ולדעת שגם בעת מלחמה חוסר צדק חוגג במדינת ישראל.