האם האומנות שלי היא אני ?

בס"ד

חמש דקות לשתיים , יש דממה באוויר שאיתה אני לא יודעת מה לעשות והאם יש בכלל מה לעשות איתה ? או שמא זאת רק אני שמנסה למצוא תעסוקה בכל דבר ?
אספר לכם סיפור קצר שקרה לי בלילה אחד במהלך חיי כאשר ניסית למצוא תעסוקה לכל מצב .

בחיינו הגדולים אנחנו אנשים קטנים ובתוך לולאה אינסופית של זמן שלא עוצר לרגע ושעון שמתקתק מרגע לרגע ולא מחכה לאף אחד ישנם רגעים של חוסר מעש , יש שיקראו להם רגעי מנוחה .
כאשר אני נתקלת בחיי ברגע מנוחה קצת ארוך משחשבתי אני נכנסת אל תוך לולאה של קיפאון בה אני מרגישה משותקת , חסרת רגש , חסרת יכולת להרגיש , חיה חיים חסרי טעם .
יש בי כאב עמוק שאצור בתוכי .
יש בי צער לכולם , יש בי צער עמוק שמשתק אותי כשהוא רוצה ויש בי צער שיוצא אל אוויר העולם בתור כעס ברגעים מסויימים .
יש בי אהבה אינסופית שיוצאת החוצה רק לרגעים קצרים , אהבה שגם היא כמו כל רגש בי אצורה במעמקי נשמתי , אהבה חולפת שעושה בי כרצונה .

האמונה שלי היא בראש ובראשונה כי יש לנו שליטה על מעשינו ומחשבותינו אך בניגוד לכל מה שאני מאמינה בו , כשמדובר ברגשות אני מרגישה כאילו הם חיים ונושמים וכאילו להם יש כוח משלהם ורצון משלהם וכאילו הם עושים בי כרצונם .

' לא כך זה אמור להיות ' צועק לי קול ראשוני בראש וקול משני ומעורפל לוחש לי ' כך מתנהל הדבר '

ועכשיו ברגע של בלובל עז יוצאת לי מהפה מילה אחת , המילה אהבה .
מילה שאין אני עושה בה שימוש רב אך נראה לרגע כאילו היא מעוררת בי הרבה ומעוררת בי כלום בו בזמן . מעין רגש מנוגד ודו קוטבי , מעין רגש שהוא כמו כל רגש אחר שפורץ בשתיקה רועמת .

לפני זמן קצר שמעתי יוצר מדבר על היצירות שלו והוא אמר משהו מאוד חשוב , אל תנסה ליצור משהו מושלם במצב מסויים . כשאתה עצוב תיצור יצירה שמביעה עצב .
כשאתה במחסום כתיבה תכתוב משהו על מחסום כתיבה , העיקר שתמשיך ליצור ! .
כל כך חכם חשבתי לעצמי , איזה יוצר מדהים וחכם , פשוט חכם .
ואני מה אני ?
במצב של מחסום כתיבה למעלה מהרבה זמן והנה אני כאן , מנסה לכתוב על זה שאני במחסום כתיבה אבל מרגיש כאילו זה לא הולך . זה מסורבל ומעורפל ומבולבל וקשה להבנה וזה פשוט .. מחסום כתיבה .
והוא מה הוא ?
הוא אדם חכם ומקסים . סליחה , יוצר . לפעמים אני שוכחת להפריד בין האדם ליצירות שלו .
רגע אני שואלת את עצמי , למה בעצם ההפרדה ? , האדם הוא לא האומנות שהוא עושה ?
ומתוך מחשבה שקטה לצד מוסיקה רגועה אני נזכרת שלא כך הדבר שכן כבר יצא לי להכיר מספר מועט של בני אדם בחיי שהאומנות שלהם הייתה שונה ממה שהם בחיי היום יום שלהם .
אינני מבצעת הכללה אך אני בוחרת שוב להגן על עצמי מפני אכזבה חוזרת ונשנית בה אני נופלת כל פעם מחדש .
ואז אני עוצרת ושואלת את עצמי מחדש איך יכול להיות שהאומנות שלהם היא לא הם ?
ולפני שהמחשבה נפרסת בראשי אני עוצרת מחדש , מסתכלת על עצמי ושואלת -
האם האומנות שלי היא אני ?