מתנות
"נימוסים
לא לומדים בבית הספר, את זה לומדים בבית הספר של החיים",
"אדם
גדול הוא לאו דווקא אדם גבוה", אמרו לי נוכח 154 הסנטימטרים של גובהי.
"מתנות
צריך לדעת לקבל", אמרה לי אמא בשעה שקיבלה עוד אגרטל מכוער מאחותה, והניחה
אותו על
המזנון לקישוט. "אבל האגרטל הזה מכוער", הבעתי את דעתי. "אין לכך
חשיבות" ענתה
אמא, ויישרה
את המפית הרקומה מתחת לאגרטל, "כשדודה שלך תבוא לביקור היא תראה את
המתנה
שהביאה", ו"אל תשכחי, אתי, מתנות צריך לדעת לקבל".
עם חלוף השנים, למדתי בהדרגה לקבל כל מתנה בשמחה.
אך באותו
בוקר, כשגיליתי את הקמט החדש על הלחי שלי, לא יכולתי שלא לתהות שוב האם זה
נכון, והאם
באמת חייבים לקבל כל מתנה בשמחה?
בפרסומת
ששמעתי ברדיו הבטיחה הקריינית עם הקול הצפצפני, שמי שתשתמש בתכשיר החדש
של חברה שאת
שמה שכחתי, ייעלמו קמטיה בהדרגה. בהתחלה, כך נאמר בפרסומת, הקמטים
ימולאו בתאים
חדשים, בהמשך – ייראה העור מתוח ומחודש, ולבסוף תראה המשתמשת כמו
כשהייתה
צעירה ויפה. השיווק האגרסיבי של התכשיר החדש נראה גם בטלוויזיה, שם פרסמה
אותו דוגמנית
בת 20 לכל היותר, עם גוף נפלא ומבט מצועף בעיניים. היא אמרה שאף אחד לא
יוכל לעמוד
בפניה עם המוצר הזה, וש"להזדקן זה ממש לא הקטע שלה."
בכל בוקר
הייתי מתבוננת בחרדה במראה, ומגלה עוד קמט חדש.
פעם סביב העין הימנית שלי,
קמט שהתווסף
לעוד כמה סביב אותה עין, פעם סביב העין האחרת, ולעיתים - סביב הפה. לכל
קמט הייתה
אמנם סיבה משלו, ותירוצים לא חסרו לי. "קמטי צחוק" בזוויות הפה,
"קמטי
חיוכים"
סביב העיניים, ובעיקר – "קמטי רזון", כי רק לחברות השמנות שלי לא היו
קמטים, כי
הבשר והשומן
מילאו את הכל. התירוצים נשמעו קלושים, וידעתי זאת בתוך תוכי, אך השתמשתי
בם בכל עת.
"הרווחתי
כל קמט ביושר", אמרתי לדלית השמנה, שהייתה פעם "דליה", והפכה בגיל
45 להיות
פתאום
"דלית". גם "חנה" נהייתה "חנית",
ו"דבורה" הפכה פתאום ל"דבי", והפסיקה להגיב
כשמישהו פנה
איליה בשמה המקורי.
חברותי
המזדקנות סירבו להכיר בסימני הגיל. חנית חזרה ללבוש ג'ינס משופשף, צמוד מאד,
שבעיקר הבליט
את הצמיגים סביב מותניה. דלית קנתה חצאית מיני וגרביים מגוחכות, שלא
הסתירו את
רגליה, שלפי כל הדעות לא הייתה סיבה להתגאות בהן, ודבי הייתה מציתה סיגריות
דקיקות,
ומבליטה את ציפורניה הבנויות לתלפיות וצבועות באדום עז.
על פי רוב
הייתי מגחכת ביני לבין עצמי למראה ניסיונותיהן הנואשים להיראות אחרת, והצהרתי
בקול שאני
משלימה עם גילי ולא מנסה להיראות שוב כמו הבת שלי.
אך עם עצמי,
מול המראה, היה לי קשה במיוחד להשלים עם כל קמט חדש, וחשבתי לעצמי
שאולי בכל
זאת אנסה את הקרם מהפרסומת, מה כבר יכול להיות, אם לא יועיל, לא יזיק.
התכשיר היה
יקר מאד, אך מהם כמה מאות שקלים מול הסיכוי להיות שוב כמו בת 20?
הגברים שלנו,
אגב, לא נראו ממש מודאגים מגילם. פה ושם צמחה לה איזה כרס מפוארת, שערות
ראשם של חלק
מהם החלו לנשור, ואפילו הקוקו של יוסי בעלי לא הסתיר את הקרחת הקטנה
שצמחה במרכז
ראשו. אך יוסי, ואבי, ודודי לא התייחסו ברצינות לעשור הרביעי בחייהם,
והמשיכו
להסתכל על נערות צעירות ולהאמין שהם עוד יכולים לעשות כל מה שעולה בראשיהם.
יוסי לא
התרגש במיוחד מול ההוצאה הכספית הגבוהה של התכשיר החדש, ואני ידעתי שזה לא
נובע מפרגון
מיוחד אלא פשוט מחוסר עניין אמיתי במה שאני עושה.
וכך, מידי
בוקר, הקפדתי למרוח את הקרם סביב העיניים, ולהתפלל לטוב.
חודש ימים לא
שכחתי לעבוד על פי הכללים של התכשיר החדש.
לאחר חודש,
קמתי בבוקר וגיליתי קמט נוסף, חדש לגמרי, והפעם על הלחי שלי. את הקמט הזה
קיבלתי במתנה
מיוסי, שבדק באותה תקופה את כישורי הצייד שלו.
אבל מתנות
צריך לדעת לקבל בשמחה.
צביה גולן
