חמניות
עלי כותרת צהובים
מילאו את השדה ביופיים. חמניות צהובות במלוא הדרן, זוקפות גב גבעולי, פוקחות עין אחת , חומה וגדולה
במיוחד, בודקות את הנעשה סביבן כל אחת
בעינה עצמה, ויחד כולן באלפי עיניים סקרניות. אזניים לא היו להן , לחמניות
היפיפיות, כך שלא יכלו לשמוע את הקולות שהשמיעו לעיתים העוברים ושבים, אך אין טוב
ממראה עיניים, לא כל שכן – ממראה אלפי עיניים שלא יודעות שובע.
בינן לבין עצמן היו
החמניות משוחחות בשפה שהייתה מובנת רק להן, או לאלו שעשו מאמץ מיוחד להבינן,
כמוני, באותו בוקר, והאגדה מספרת שהיו מדברות בעיניים שבעזרתן גם ראו. הספקנים בין
בני האדם לא יאמינו ודאי שניתן לדבר בעזרת עין, אך מי מכם המאמין שחמניות יכולות
לראות, מוטב לו שיאמין שאף לדבר הן יכולות, והלא אין ספק שמבט עיניים אומר לעיתים
הרבה יותר מפה. חוץ מזה, עם עובדות אי אפשר להתווכח, ואני במו אזניי שמעתי את
שיחתן.
החמניות היו מדברות
על כל נושא שבעולם, ובעיקר היו מתבוננות זו על זו, מסייעות להרים עלה כותרת שמט
ליפול, מוסיפות סומק וצבע בכותרתן, ומתחרות בינן לבין עצמן בתחרות יופי
סמויה. הן כינו זו את זו בשמות, ועל פי
רוב ייעצו זו לזו עצות בנושא גידול ילדים, קריירה, משפחה וזוגיות, ממש כמונו, רק
ששפתן הייתה נקיה מכל רבב ועגה, למעט אותן
פעמים שבהן הייתה מי מהן נסערת במיוחד, ואז לעיתים הייתה שפתה מתלכלכת במקצת.
באותו בוקר, שבו
עברתי על יד השדה כהרגלי בדרכי לעבודה, יכולתי להשבע ששמעתי את שיחתן.
הן דיברו אל חמניה
אחת שנראתה עצובה מאד, עלי כותרתה נבולים, גבעולה קמל ומכופף, עינה מתבוננת אל
האדמה הקשה שמתחתיה.
"מה לך,
חמינה"? שמעתי אותן קוראות לה בשמה, "על מה ייפלו פנייך"?
"אינני עוד
כתמול שלשום", השיבה חמינה, ועינה הלכה וננעצה עמוק יותר ויותר באדמה.
"וכי למה
זאת"? הקשו חברותיה.
"זקנתי",
נאנחה חמינה, "השמש קופחת על ראשי, גלי חום מציפים את כותרתי בדחיפות נוראה,
ואינני יודעת עוד את נפשי מצער הזיקנה".
"חמינה
חביבתנו", השיבו החמניות, "אינך זקנה כלל וכלל, הנך פשוט חמניה בוגרת
בעלת שפע ניסיון חיים".
"ניסיון חיים ?
– לא הייתי אומרת. וכי מה הספקתי בחיי?"
ברגע זה השתתקו
חברותיה החמניות, הביטו זו אל זו בעין מלאת חשיבות, ודמעה סוררת התגנבה אל עיני
הקרובות לה במיוחד. "אכן, לא הספיקה הרבה, " לחשו זו אל זו.
"ערירית וגלמודה עד היום", המתיקו סוד , "אפילו פרי בטן לא ראתה",
צקצקו בעין עצובה.
"וכי לא אמרתי
לכן שכך יעלה בגורלה?" נשמע לפתע קולה של חמית, חמניה בוגרת אך זקופת גבעול,
שאיפור כבד מכסה את קמטי הגיל סביב עינה הבודדת.
"אמרת, גם
אמרת, " השיבו האחרות, "אך לא חשבנו אז שהצדק יצא לאור".
"סופו של גנב
לתליה", רטנה חמית, והפעם היה דיבורה רם וחזק, וחמינה זקפה לרגע קל את ראשה,
הביטה אל חמית במבט כואב, אך חזרה והשפילה מייד את ראשה.
"חמית,
חביבתנו, והלא הגזמת כרגע הגזמה פראית!", לחשו החמניות, ולרגע שכחו את שפתן
הנקיה. "גנב? כך את מכנה את חמינה שלנו? אולי מוטב שתקשטי עצמך תחילה בטרם
תקשטי כתר לאחרים!"
"אני עצמי נקיה
מכל רבב! היא זו שפתתה את חמי! ואל נא תמשכוני בלשוני שמא אצא לתרבות רעה ואומר
בפה מלא מה הנני חושבת על חמינה!", רטנה חמית, וזעה קרה התערבבה עם איפורה
הכבד ומרחה צבעים עזים סביב עינה.
"תראי,
חמית", טון דיבורן חזר להיות עדין, "בכל זאת עלייך לבדוק אחת ולתמיד
מדוע בחר חמי להתפתות, מדוע עשה את מלאכת הפיתוי לקלה כל כך עבור חמינה".
"חסר חשיבות!
הבל הבלים!" רתחה חמית.
חמינה, שבמהלך השיחה
כאילו נוסף עוד עידן לשנותיה, כבר טמנה ראשה באדמה הצחיחה, ואפילו דמעותיה לא היה
בן די כדי להרטיב במעט את האדמה.
"והלא בסוף נטש
גם אותי...." יבבה בלי קול.
"הוא אשר
אמרתי! סוף גנב לתליה", חשה חמית להשיב, ותחושת ניצחון מר בפיה.
ואני, בעודי עומדת
כמרותקת לשדה החמניות, ובשומעי את גזר הדין, חשבתי על דרך העולם, על מה ששמעתי
תמיד אך לא הפנמתי, על ההבדל התהומי בין המינים, ולא ידעתי על מי לחוש צער רב
יותר. על חמית הנבגדת? על חמינה המפתה והבודדה לבסוף?
ואולי על עצמי?
