נץ

8 שנים לקח לי, 8 שנים ארורות ומזוויעות עד שהצלחתי לעוף.

ניסו ללמד אותי בכל השיטות המקובלות, מריצה על הקרקע ועד זריקתי מעץ גבוה. לא כל כך עבד.

לא הייתי עצלן, רציתי ללמוד. לא שאני חסר כישרון, אני מלא במוטיבציה. העניין הוא, שנולדתי נכה. וכמו כל הנכים אצלנו, מגלים אותנו מהסביבה, רק החזקים שורדים.

לאחר מספר ניסיונות כושלים, אמי היקרה הבינה שמשהו לא בסדר בכנף השמאלית שלי. עצובה היתה מאותה תובנה, אך זה לא מה ששבר אותה. הכינה לי מיטת זרדים והשאירה לי  אוכל מזין ורטוב ופרשה כנפיה ונדדה יחד עם אחיי למקום קריר יותר.

לחיות ולשרוד לבד בתור נכה בג'ונגל הזה, היה לא פשוט. כן, הצלחתי לשרוד מסתבר. סיגלתי ופיתחתי לעצמי שיטות השרדות מהקרקע. לקחתי איתי לכל מקום את מיטת הזרדים שאמי הכינה לי ביום נטישתה והייתי ישן עליה במקומות חבויים. למדתי לצוד את טרפי בריצה מהירה, סביר להניח שאני הרץ המהיר ביותר מהזן שלנו. אפילו, הצלחתי ללמוד לטפס על עצים נמוכים, הבעיה היתה לרדת מהם, נשארו כמה צלקות מאותם פעמים. במשך כל הזמן הזה, המשכתי לנסות לעוף.

4 שנים של בדידות והרגשה שאני מיותר עטפה את גופי הערום, כל יום אותו דבר ולא היה לי שום כיוון ולפעמים הלילות עברו כימים עד שהגיעה בת זוגתי שתחייה ותבדל לחיים ארוכים או עד שיצודו אותה. ביום שהגיעה חשתי בנוכחותה, חושיי התחדדו וגופי התחזק, אין ספק שזו הטריטוריה שלי, כולם ידעו זאת. רגע לפני תקיפתי, פרשה כנפיה ללא תזוזה וקרני החמה ציירו את קווי מתאריה, ונוצותיה זהרו במעוז יופיים שגופי קפא במקום.

תבוסתי בקרב מולה לא תשכח, גם במידה וארצה היא תדע להזכיר זאת. לאורך כל התקופה שלאחר מכן, למדנו להתחבר. עבדנו בשיתוף פעולה, כשהיא מהשמים ואני מהקרקע. גם היא כמוני הוגלתה מלהקתה בעקבות נכות שמנעה ממנה להיות ככל החזקים, יכולת ראיית עיניה מוגבלת למרחק קצר של 40 מטרים בלבד! בזכות נכותינו הכרנו ולמדנו להתגבר יחד על הנכות ולהשלים זה את זו. התחזקנו יחד ושלטנו על האזור, זו היתה ממלכתנו!

תקופתנו הארוכה יחד, הביאה עמה שני צאצאים יפהפיים ומושלמים, נולדו בריאים ושלמים, והיום חגים יחד במרומי השמיים ובודקים את גבולותיהם, יודעים הם שיזכו לרשת את הממלכה שנבנתה, אך אני יודע שמטבענו נולדנו לנדוד, כך שלא עצרתי בעדם כשפרשו כנפיהם ועפו לראות את שאר העולם. הממלכה עוד תחכה להם כל עוד נשמתי במקורי.

כבר שנה עברה מאז שצאצאיי עזבו את הקן, ואני עדיין לא אמרתי די, המשכתי עד שהגיע היום המיוחל והטוב בחיי. רצתי בפעם האחרונה בשיא יכולותיי לעבר לוע האדמה ופרשתי כנפיי, צללתי לעבר הלא נודע בתחתית הלוע, עצמתי את עיניי ומתחתי את כנפי השמאלית ופתאום התחלתי להתרומם, הרגשה מוזרה אחזה את גופי הקצר. אני עף!

עכשיו רק נותר לבחור, בין הממלכה ובין המשפחה.