בס"ד, אדר תשע"ג
במלאת שנתיים
שגרה, קמים בבוקר לעוד יום רגיל
המון קלישאות כבר נאמרו על יכולתנו לראות את הדברים באופן
קצת סביל
הזמן עושה את שלו, הזמן מרפא את הכל
באופן אישי, מעודי לא שמעתי קשקוש יותר גדול.
עדיין לא עובר יום בלי שאתה, אבא, במחשבותיי
עדיין כואבים ללא גבול ימיי ולילותיי
הזמן לא מכהה את הכאב, הוא רק מעצים את הגעגוע
זה לא קשור לתאריך, ולא ליום הזיכרון החל השבוע
זה נכון לאורך כל יום, עשרים וארבע שעות ביממה
אתה חסר לי, אבא, חסרים לי דבריך שנאמרו תמיד בחכמה
אולי אני שוגה היום, אולי פועלת לא נכון
כי אתה היית עבור כולנו הקול של ההיגיון
אז עדיין לא עובר יום בלי שאתה איתי
רגע בלעדייך הוא פשוט רגע לא איכותי
וגם היום, עדיין זה חזק ממני, גם אחרי שנתיים, גם אחרי
שחלף כבר זמן
אני ניגשת אל הטלפון, ורוצה לחייג אל הבית ברמת גן
חמש שבע ארבע, שמונה ארבע, ארבע שמונה, אני מחייגת כמעט
ומניחה את השפופרת, כמי שליבו נשמט
וכל כך רוצה להגיד שוב "שולם עליכם, אבא
מה אתה אומר על זה, ומה נראה לך שיקרה כאן להבא?
שמעת שמכב"י נצחו שוב, נו ומה אתה אומר על
הבחירות?"
ואתה תצחק ותגיד לי שמנהיגים אמיתיים לא נמצא גם אם נחפש
בנרות
ויהיה לך אור מיוחד בעיניים
כאשר שוב תגיד לי
שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים
ואז תברר מה שלום הילדים, ואתה תספר לי על הציונים שקבלו
במבחן
כי אתה הוא זה שיושב ללמוד איתם, ועם הנינים, כל הזמן
ותשאל: "מתי תבואי לבקר?"
ותמתין לי ביום שלישי, כאילו אני הדבר החשוב ביותר
ונשב על הספה בסלון
ואמא תגער בנו שנלך כבר לישון
אבל אנחנו נמשיך לדבר עד השעות הקטנות
ואני אנצור בליבי עוד זיכרונות
איך דיברנו על מוזיקה, ועל ספרות, ועל העתיד, ועל מחר
ואיך הייתי מקשיבה, ולומדת, כמה כואב כשכל זה נגמר.
אני זוכרת איך יצא ספרי "קולות מן החדר" אל
החנויות והדוכנים
ואיך הלכנו יחד לחנות, וחיפשת אותו על מדף ה"חדשים"
מבית החולים יצאנו מטיפול, אך לא ותרת, ורצית לגשת לחנות
בעצמך
איזה כבוד של מלכה קבלתי, כרגיל, ממך
והיית יושב ימים עם מוסף הספרים של העיתון השבועי
לראות אם מישהו כתב עלי משהו, אם יוזכר שם שמי,
ואיך זה קרה שרק אחרי, רק בספר "חטאים קטנים"
בכל מיני תזכורות וכתבות מלאו העיתונים
אין זאת, כי אם הוכחה בדוקה וברורה עבורי
שאתה עדיין מלווה אותי, וששום דבר איננו סתם מקרי
והנה בקרוב יצא גם הספר "שמות"
ודמותך שוב תלווה את אחת הגיבורות
והפעם יצא הכאב במלוא עוצמתו
זה לא כישרון, זה פשוט הכאב בהתגלמותו
ויותר מכל אני רוצה להקריא לך עוד פרק במה שכתבתי
ולשתף אותך בכל מה שעובר במוחי, ובכל מה שכך סתם לעצמי חשבתי
ואני מרימה את הטלפון, ומחייגת כמעט
ומניחה את השפופרת, כמי שלבו נשמט,
כי פתאום אני תופסת שאני רוצה להקריא לך את הכאב
ולשתף אותך במה שמתחולל לי בתוך הלב
אלא שהפעם זה לא סיפור סתמי, על מישהו אחר
זה הסיפור שלי, הכי אמיתי, זה שעליו הכי קשה לי לדבר.
ואז אני רוצה לשאול איך אתה מרגיש היום
ונבהלת, ומתעוררת, והנה לפני סתם עוד חלום
ואני כועסת, עוד יום של שגרה, עוד בוקר רגיל
ושוב אקום, ואצא מן הבית ואפסע דומם בשביל.
כן אבא, עדיין לא עובר יום בלי לחשוב עליך
ובכל יום, שורות שורות נכתבות ומספרות אודותיך
ובתחרות הסיפור הקצר בנושא אובדן וגעגוע, אני מקבלת מקום
ראשון
כי כל מילה כואבת שאני כותבת שם היא אמת ויציב ונכון
כי הזמן לא עושה דבר, הוא רק מעצים את הגעגוע והכאב
וזה לא הולך להיות קל יותר, חסרונך רק יעמיק את הבור
שבלב.
מחפשת מילים לסיים את דבריי במלאת שנתיים
ולא מוצאת מילים שתסגורנה את הכאב מאחורי שער ודלתיים
כי לא תם ונשלם, לא תם ונשלם
מעתה, עד עולם.
צביה
