תהילים

לבוש חולצה לבנה, מכנסיים שחורים וכנפות ציציותיו משתלשלות ממכנסיו, היה עומד שם על

יד הרמזור, על הכביש, ומנסה למכור ספרי תהילים לנוסעים במכוניות. כך ראינו אותו מידי יום,

במשך תקופה ארוכה, עד כי נדמה היה שתמיד היה שם.

איש לא ידע מיהו, או למה הוא שם. איש לא הבין למה אדם, שנראה כמעט נורמלי, גבוה ומוצק,

לא הולך, למשל, לעבוד כפועל בניין או כשומר באיזה מקום, ובמקום זה מנסה את מזלו במכירת

 ספרי התהילים שלו, פאותיו הארוכות מתנפנפות ברוח, כפתו השחורה הענקית מחוברת לראשו בסיכה.

"תקנה, אדון, כדאי לך...אולי לך זה יעזור...", היה מדקלם לכל מי שהסכים לפתוח את החלון ברמזור.

"תגיד תהילים קי"ט, כל הצרות שלך ייגמרו..", היה אומר, וחיוכו המוזר מתרחב עוד, עד שנראה כעווית ממש.

"ושלך...הסתיימו כבר?", היו לועגים לו נהגים אחדים.

"שלי? לי כבר אין צרות! היו לי, אבל כבר לא..", היה עונה.

פה ושם מכר ספר תהילים במחיר 5 ₪ לספר. לפעמים גם קיבל איזה כריך מנהגת רחמנית

במיוחד. היה לוקח את הכריך, כדי לא לפגוע חלילה בנהגת האדיבה, מניד בראשו לאות תודה,

ממתין עד שיתחלף הרמזור לירוק, ומניח את הכריך למאכל לציפורים. להשחית מזון הרי אסור,

 אך הכשרות, מה לעשות, הכשרות... לעיתים חלפה בו מחשבה טורדנית, איך זה יתכן שמעשה כשר כל כך כמו נדבה, יהיה לא כשר בגלל הרבנות, אך הוא דחק מחשבות טורדניות מן הראש, כי כך לימדו אותו החיים.  

וכך, ימים על ימים, בימות החמה הלוהטים ואפילו בימי הגשם הסוער (אז חבש לראשו שקית

ניילון לבל יירטב), היה ממשיך לעמוד כך בצומת, מדקלם פסוקי תהילים וחוזר שוב ושוב על הצעותיו למכירת הספרים.

"איש מוזר", חשבו הבריות.

"איזה חיוך עקום יש לו", אמרו ילדים קטנים להוריהם.

איש לא הבין, שום אדם גם לא ממש התעניין.

את פתרון התעלומה של האיש המוזר לא היינו פותרים מעולם, אלמלא התרחש בוקר אחד

האירוע ההוא, שאולי לא נראה כל כך נורא למי שהחיים האירו לו את פניהם, אך עבורו זה היה אסון של ממש.

באותו בוקר, כהרגלו, עמד ברמזור והציע את מרכולתו.

החיוך לא מש מפניו במשך שעות הבוקר, עד לצוהרי אותו יום.

בין המכוניות שעצרו ברמזור, הוא ראה אותה.

היא היתה יפה אפילו ממה שהצליח לשמר בזיכרונו. היא לבשה חולצה כחולה שהבליטה את

עיניה היפות. במכוניתה ישבו שלושה ילדים מאחור, חגורים בחגורת בטיחות, עיניהם כחולות כעיניה.

הוא קפא על מקומו.

זו היא, ללא ספק.

כמה שנים עברו מאז? לפחות 15 שנים של כאב התקפלו לתוך אותו רגע.

היא גרה בשכנות. הוא אהב אותה בכל נימי נפשו.

בשבילה חזר בתשובה כי אביה חבש כיפה.

הוא ניסה בחיוכו (שנהיה עקום רק לאחר השנים ) לשבות את ליבה , כשהיה עובר בוקר בוקר על יד ביתה, שולח מבטים, פרחים, רמזים, אך לשווא.

כשלא הצליח, החל לומר כל בוקר פרק תהילים, ומשהמשיכה להתעלם החל לומר כל יום פרקים שלמים אך ללא הועיל. הוא – שנשאר שם, והיא שנסעה לה ונעלמה.

כשראה אותה עכשיו במכוניתה, לא יכול היה להתאפק עוד.

ניגש ופתח את דלתה הקדמית.

והיא, שאפילו לא ידעה מי הוא, וחיוכו המוזר הפחידה, פרצה בצעקות רמות, שהביאו חיש מהר את ניידת המשטרה.

כשאסרו אותו באזיקים, צעק לכל מי שעבר בסביבה:

"היא שלי! היתה שלי! עכשיו של אחר...", ונדם, חיוכו שב אל פניו הלאות.