30 דקות

הכרנו לפני 3 שנים בערך, שגב ואני. זה היה כשהוא רק הגיע לפתח תקווה וחיפש עבודה. באותו זמן אני הייתי כבר בתוך "התעשייה", כשאני אומר 'בתוך', אני מתכוון לפועל שחור של אולפן טלוויזיה, לא הייתי עושה מעבר לנקות ולסדר את האולפן. אומרים, שלכל השג בחיים צריך להתחילו מאפס, אפילו לאפס עדיין לא הגעתי. בכל אופן, שגב שכר דירה לא הרחק ממני, דירת חדר שמיטת יחיד בקושי נכנסת שם, לא קטנה בהרבה משלי. בוקר אחד, בדרכי לתחנת אוטובוס שיקח אותי לעבודה, ראיתי את שגב הולך לכיוון התחנה במרץ עם תיק על הגב, שבהמשך התברר לי שהתיק הזה הכיל את כל חפציו, האוטובוס הגיע ושגב היה במרחק של ריצה קלה, כשעליתי לאוטובוס הנהג רצה לסגור את הדלת, יש לו זמנים, אך ביקשתי ממנו להמתין לבחור, כשאני עומד עם רגל אחת על הכביש והשניה בתוך האוטובוס, בלת ברירה היה חייב להמתין עד ששגב הגיע.

כנראה ששגב הרגיש חייב על אותו מקרה ג'נטלמני מצידי ולכן התיישב לצידי. במהלך הנסיעה, סיפר לי שזה עתה הגיע לאזור ושהוא במסעו אחר חיפוש עבודה. המשכתי במעשי הצדקה שלי והצעתי לו לתת לי קו"ח כדי שאבדוק אם אפשר להכניס אותו אצלנו באולפן. נסיעה של 20 דקות עד שאני ירדתי ראשון, היה חיבור מעניין, גיליתי שהוא כותב וחושב יום אחד להכנס לתעשייה בגדול, אין ספק שלבחור יש חלומות גדולים. החלפנו טלפונים והבטחתי לו שאנסה להכניס אותו לאולפן. נפרדנו.

לקראת הערב כשחזרתי לדירה התקשרתי למספר ששגב נתן לי ולהפתעתי, ענה לי...הוא. הרגשתי שאנחנו כבר חברים וסיפרתי לו על היום שעבר עלי ובסופו עדכנתי אותו שלמחרת יצטרך לצאת מוקדם יותר, מכיוון שהוא מתחיל לעבוד יחד איתי.

היה לו קשה בהתחלה, כמו לכולם בעבודה הזו, רק שאיתו זה נראה קשה יותר. משהו ב.. לא יודע להסביר את זה, הוא נראה סובל. שאלתי אותו לשלומו ואם הוא מרוצה מהעבודה, אך אף פעם לא שמעתי ממנו פסימיות, אף לא טיפה מזה. מספר חודשים לאחר מכן, הוא סיפר לי שלא היתה לו ברירה למרות שסבל,כסף לא היה לו והוא היה צריך לשלם חשבונות. לא היינו שונים כל כך באותה תקופה.

ערב אחד הזמנתי את שגב ועוד שתי ידידות אליי לדירה, היה כל מה שצריך על השולחן, לפטופ פתוח שמנגן שירים ביוטיוב, גולדסטאר, ירוק שגילגלה הילה והמון מנצ'יס. היה ערב מהנה, כולנו עשינו שמח ונרדמנו כולנו על המיטה שלי. למחרת הגיעה השבת, חופש. בבוקר הבנות הלכו לביתן ונשארנו שגב ואנוכי. הכנתי לשנינו ארוחת בוקר קלילה וישבנו. זו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר על עצמו, ממש סיפר על העבר שלו. לא ידעתי שום דבר על יום מלפני שהגיע לכאן.

מסתבר שהוא חולה במחלה חשוכת מרפא שקשורה לזכרון, הוא לא מסוגל לזכור דברים שלא נצרבו לו בחלק של האונה השמאלית. ז"א שהוא זוכר רק סיטואציות שעניינו אותו וגרמו לו לאתגר שכלי, בנוסף לכל זה, הוא לא יכול לזכור מספרים, למרות שהוא מבריק בחשיבה מתמטית.

לאחר שסיים לספר ולהסביר על המחלה, המשיך באותה נשימה לספר על הוריו. היה לי קשה לעקוב, עדיין לא עיכלתי את הסיפור הראשון. 10 בבוקר פתחתי את המקרר והוצאתי לעצמי בירה, שגב לא רצה. הוא סיפר על היום שעזב את ביתו לאחר שלא היה מסוגל יותר לוויכוחים עם הוריו, החליט שהוא רוצה לחיות באחריותו בלבד ולדאוג רק לעצמו, נמאס לו לחשוב ולהתחשב באנשים אחרים. יום אחד הוא פשוט קם ונסע לפ"ת לאחר שסגר דירה דרך הטלפון בלי לראות אותה אפילו! לאחר שהתמקם שלח להוריו מכתב שהסביר שהוא בסדר ושלא יחפשו אחריו, מכיוון שלא ימצאו אותו וחבל על מאמציהם. הוא דאג לשלוח את המכתב מנתניה עם כתובת פקטיבית כך שלא יוכלו לעלות על מקום הימצאו. התקשר לחברת הסלולרי שלו והחליף את המספר. הלך לחנות סלולר וקנה מכשיר חדש, את הישן זרק לתוך הים בלי להעתיק את אנשי הקשר, כך שעם המחלה שהוא סוחב, לא יוכל לזכור שום מספר של אף אחד, אפילו לא של הוריו! דף חדש בחייו, אותו יום שפגשתי אותו ועצרתי בשבילו את האוטובוס. צירוף מקרים? איזה יהודון עתיק אמר פעם: "צירוף מקרים זו דרכו של אלוקים להראות שהוא קיים", סבבה לו...