אל תשאירוני כואב

אני מחפש את דרכי בלילות לבנים,

בכוכבים בוהקים, במקומות חשוכים,

אולי אמצא שם אוצר,

אולי אמצא את הנסתר –

הממתין לי בנבכי ההבנה,

המחכה בטיפות מים קטנות ללא שינה,

קיים הוא אי שם,

נחבא ונעלם.

אני  צועד את חיי,

דרך מילותיי ושיריי,

המלים לא יאכזבוני,

החרוזים לא ינטשוני –

כי הם הינם מהותי,

עומק לבי האמיתי,

אין כל דבר אחר ברשותי,

שהוא שלי ורק שלי.

אך אויה.

האינוק את צוף האותיות?

ודפים מרוחים יבנו לי מעון?

האמצא בכן, מילותיי, משמעויות ארציות?

ותתנו לי כמלך לשכב לישון?

כל אדם ודאי ניחן בכישרון,

ידע זאת הקיום מיומו הראשון,

אך באם יידרס הנמר על ידי עדר התאואים,

היכן עזר לו הניצוץ, שקיבל מאלוהים?

כשרונו לרוץ הראה לו את יומו האחרון,

תאוות הציד הובילה אותו אל האבדון.

אויה.

ייתכן ורצונותיי המוחשיים,

סותרים את דרכי הלב?

ייתכן וחרוזיי המשתרבבים,

ינטשוני לצד הדרך, ויותירוני כואב?

בקשה יחידה לא לחומר, ממני לחיים,

אל תעזבוני, לא, אל תעזבוני, המלים.