פעם פעם, כשהייתי צעיר ותמים...
והרי לפניכם סיפור שהתרחש בערב יום העצמאות, כשהייתי נער בן 17.. באותה תקופה, היה לי חבר שאיתו ביליתי יחדיו ככל שרק יכולתי. הוא היה בן גילי, אבל הוא קפץ כיתה כשהיינו בכיתה ב'. לאחר שהחל ללמוד בכיתה ג', הוא התעלם ממני (תפס תחת הילד), עד שנפגשנו שוב בתיכון. זה היה כשהוא כבר היה בכיתה י' ואני הייתי 'אליף'. מאז הפכנו לבני ברית צמודים. היינו מבלים יחדיו ככל שיכולנו, וכשלא היה בילוי (ובד"כ לא היה כזה בטבעון הנידחת), ביקרנו זה את זה לסירוגין, על רקע של האזנה למוסיקה העכשווית של אותה תקופה.
ומה כבר אפשר לעשות כאן בערב יום העצמאות? הלכתי עם אותו חבר לאירוע המרכזי בטבעון, שנערך בשטח ברכת השחייה המקומית. בחצר אותה ברכה, היה דשא רחב שצמח בחצי גורן, ובתחתיתו הוקמה במה, ממש כמו באיצטדיון מהולל. הקהל ישב לו בנינוחות על הדשא שמסביבה, כאשר מרבית היושבים הצטיידו בשמיכות, כדי שלא יתגרדו ממגע הדשא. אז עדיין לא "המציאו" את הדשאים הרכים, ואף אחד לא ממש אהב להתגרד שעות בשל מגע הדשא הגס...
החלטנו שנגיע מאוחר, כדי שנצליח אולי לתפוס 2 בנות בפינה חשוכה כלשהי...
ואכן באנו מאוחר. לשמחתנו, מצאנו עץ בודד בפינה חשוכה, ולמרגלותיו ישבו בנינוחות 2 בנות על שמיכה בה הצטיידו מראש - הגשמת חלומנו הרטוב! ביקשנו יפה רשות, והתיישבנו על קצה השמיכה הרחבה שלהן.
התיישבנו מתחתן (שטח משפוע כאמור), וחיכינו בדריכות לרגע בו נוכל לשחרר לאוויר איזו "הברקה", בהתאם למה שיתרחש על הבמה. אלא שאז, אחת מהן קראה לרעותה "אימא"...
חברי לחש לי: "ויתרתי". אבל מה אעשה, כשלצידי יושב חבר חרמן ומאחוריי יושבת דרוכה האימא של הילדה? (ואני בכלל נער ביישן, שלא ממש בקיא ברזי הידע הגברי המובהק: "מה עושים במקרים שכאלה")...
מה שנותר לי לעשות, היה לשדר אותות... שיחקתי אותה, שהמופע מאדדדדדדדדד משעמם ואני לעומת זאת מה זה עייף... אט אט נשכבתי לאחור, כשאני נשען על מרפקיי, עד שראשי מצא מנוחה על הירך של הנערה. כך "נרדמתי" לי לזמן די ממושך, כשלהפתעתי הנערה לא הגיבה...
לאחר כחצי שעה... היא טפחה לי ברכות על הכתף ואמרה לי: "הרגל שלי נרדמה. אכפת לך להעביר ראש לרגל השניה?"
"ברצון" השבתי והעברתי את ראשי בעדינות לרגלה השנייה, עת שהיא הסבה עצמה כך שיהיה לי נוח...
כך "נמנמתי" הלאה לאורך כל המופע, עד שהגיע עת הזיקוקים.
לאור הזיקוקים, כולם קמו כמובן.
לקראת סיום מטחי הזיקוקים, עוד הספקתי לשאול אותה היכן היא גרה. היא השיבה "רחוק", ונעלמה בחושך עם אמה.
ועכשיו עולה וצפה השאלה, האם קיים סיכוי כלשהו, לאתר בטבעון בחורה שלא ראית מימייך, אך כן "ראית" אותה פעם אחת בחושך.. האמת? לא נראה לי כאפשרי!
הזמן חלף ועבר. סיימתי את כיתה י"א והתחלנו את שנה"ל האחרונה בתיכון. תקוותיי לאתר את אותה נערה חלפו זה מכבר, וכעת נותרתי עם תקוות חדשות לשנה החדשה. חברי היקר כבר לא היה עמי כדי ללוותני, ואת המפגשים בינינו יכולנו לקיים רק אחת למספר שבועות, כשחזר לשישי שבת הביתה. הוא למד בב"ש, וממש לא אהב לחזור לטבעון לעתים קרובות.
כשהייתי ב-י"ב, הופיעו אליפים ואליפיות חדשים, ואנו הבנים, גילינו עניין בעיקר בבנות הטריות. אחת מהן הייתה מדהימה ביופייה, ורבים מאיתנו ליחששו ש"יש לה סיכוי". סיכוי? למה? לא ידענו. אבל סיכוי הנחתי גם אני שיהיה לה. ותתפלאו או שלא.. כולכם יודעים מי היא. הייתה זו רינה מסינגר, שלימים שינתה את שמה ל'מור'. היא זכתה לכהן כמיס תבל VIVA TIVON!
אני לעומת זאת (עבדכם הצנוע), שמתי עין על אליפית אחרת. כמי שנסע אז באופן קבוע בהסעה לביה"ס ובחזרה, נהגנו לשבת במקומות פחות או יותר קבועים באוטובוס המסיע. מקומות שאולי השתנו בהתאם לימות השבוע, בהם סיימנו ללמוד בשעות שונות מהשאר. אני בחרתי במקום כזה, שממנו יכולתי לתצפת על אותה נערה מבעד לראי הגדול שמעל מושב הנהג. לעתים היא הבחינה בכך ואז הייתי מסיט מבט, אך ברוב המקרים, התצפית עברה לה בשלום. במשך הזמן, יצא לנו להחליף כמה מלים מדי פעם. שנינו היינו ביישנים בטירוף, דבר שמאד הקשה עלי את מסכת ההתקרבות אליה...
למסיבת הפורים, שנערכה לכלל תלמידי התיכון, הגעתי ללא כל כוונה להתחפש, אך עשיתי תעלול שבכל זאת העניק לי פרס ראשון בתחרות התחפושת המקורית. באמת באמת שלא התכוונתי, אבל איכשהו הרעיון שלי הדליק את כולם ורבים הצביעו עבורי. זכיתי בשני כרטיסים לסרט שאבחר ללכת אליו, באולם הקולנוע שבטבעון.
הצעתי ל"נערת הראי", שנלך לסרט שהיא תחליט עליו.
היא היססה אך הסכימה.
הלכנו.
לא החלפנו מילה בסרט.
נגמר.
הסתלקה לה בהליכה מהירה מאד, מבלי לומר אפילו תודה..
לאחר זמן מה, בכלל הפכנו ל"שונאים".
היה לי חבר, שאיתו עשיתי שטויות ברמות על.
בין היתר.. היה לו רכב. נסענו המון ברחבי טבעון, שכן הוא היה חולה הגה ואני נהניתי להתלוות אליו...
אם וכאשר ראינוה הולכת לכיוון כלשהו.. נסענו לצידה בקצב ההליכה שלה, עד שזה פשוט הטריף אותה והיא החרימה אותי בשל כך..
היא הייתה בורחת מהמדרכה אל בין חצרות הבתים, ומאז חדלה להסתכל לעברי. על שיחות כבר לא היה סיכוי לחשוב בכלל!
ואז.. יום לפני שעברתי ללמוד בת"א (בשבת), עשינו שוב את אותו תעלול ושוב היא נעלמה לה בין החצרות כדרכה.
למחרת, כשהייתי כבר בת"א.. החלטתי לנסות ניסיון כלשהו... חברי הנהג היה אצלי. נתתי לו מעטפה סגורה עם מכתב אליה, בו התנצלתי על שקלקלתי לה את טיול השבת. השארתי לה כתובת לתשובות ומענים "אם יבוא לה".
הוא מצידו מסר לה את מכתבי לאחר מספר ימים והודיע לי על כך. למרבה ההפתעה, היא השיבה לי, ומאז התכתבנו בקצב של מכתב לשבוע בערך. אז כידוע, עדיין לא היה צ'אט ולא אינטרנט, כך שהשליח היחידי שיכול היה להעביר מכתבים שנכתבו בכתב יד אישי, היה דואר ישראל... אז כל מכתב נארז במעטפה עם בול, כאשר תמיד היה קיים חשש כלשהו, שמא המכתב יאבד בדרך ולא יגיע כלל ליעדו... עידן של פעם...
למרבה הפלא, אמנם התכתבנו, אך לא יצא לנו להיפגש שוב בטבעון... איכשהו זה פשוט לא הסתדר, ומעבר לכך, גם לא העזנו לקבוע שניפגש. כל המכתבים שלנו היו על בסיס עיוני גרידא (שיט.. כמה אפשר לכתוב דברים בעלמא)?
כך שמרנו על קשר שנה תמימה. בשנה השנייה, מסיבות שונות ומשונות, צמצמתי את קצב ההתכתבות שלי. עובדה זו הכעיסה מאד את העלמה, והיא עשתה לי מעין אולטימטום.. "או שתמשיך ותכתוב לי מכתב בשבוע כדרכך בקודש, או שבכלל לא". יופי. וכמו שאתם בטח מכירים אותי, בחרתי באפשרות השנייה.
בתום אותה שנה, במהלך החופש הגדול, הלכתי ברחוב ופגשתי את נערת המכתבים הנעלמת... היא הלכה לספריה במטרה להחליף ספר.
ליוויתי אותה, וכאשר הגענו עד לפתח הספרייה, בקשתי ממנה שתשאיל לי את הספר "איזה טיפש! עכשיו, אחרי שהלכנו את כל הדרך, פתאום נזכרת"? שאלה בהתרסה...
חזרנו ברגל מהספרייה (אליה הלכנו כמסתבר לשוא).
היא שאלה מה אני מתכנן לעשות כעת. עניתי שאלך הביתה לשמוע ביטלס ולהירגע. היא שאלה אם אפשר להצטרף. השבתי בחיוב והיא הצטרפה אלי.
באנו. ישבנו. שמענו, ומאז.. אימצה לעצמה מנהג חדש, והחלה לבוא אלי די הרבה (כמעט מדי יום ביומו)..
אט אט היא הכירה אצלי את החברים שלי, שהיו באים אלי בימי שישי בערב. בד"כ החברים היו מסתלקים עד השעה 22:00-22:30, כך שנותר לנו מעט זמן להישאר עם עצמנו, עד רבע לחצות - שכן חצות הליל נקבעה כשעה בה סינדרלה הייתה חייבת לשוב לביתה בצו הוריה. ואז, ברבע לחצות, הייתי מלווה אותה דרך קבע לביתם.
ערב אחד, כל חבריי הסתלקו להם כדרכם, אלא שנודניק אחד (ההוא מב"ש), ששיעמם לו במיוחד.. החליט להרוס לנו את השגרה.
הבחור נשאר ו"זיבל את השכל", למרות שעשינו לו קולות של "רוצים להישאר לבד".
הוא דיבר ודיבר, ובסוף, קיטר על טבעון - שהיא עיירת רפאים. אין בה שום מקום בילוי ראוי ואין בה שום אתר שווה, שכדאי לבלות בו... אפילו לא בערב יום העצמאות.
היא אמרה: "וואללה. נכון! אפילו ערבי עצמאות הם שיעמום אחד גדול. עד כדי כך ש... בערב עצמאות אחד.. מישהו הניח לי ראש על הירך ונרדם לו כלוט על רגלי. למרבה הצער, לא יכולתי להיפטר ממנו עד שנרדמה לי הרגל. או אז, הערתי אותו, ובקשתי שיעביר את ראשו לרגל השנייה. מה אגיד לכם? מזל שהסכים".
אני מביט בה פעור פה, לוקח הרבה אוויר ושואל: "תגידי.. אם תראי את המניוק ההוא.. את תזהי אותו"?
"מה פתאום"?! השיבה בנחרצות. "זה היה בחושך. זה היה מזמן. אין מצב שאזהה. חוצמזה? מה לי ולו"?!
"מה זה מזמן"? שאלתי..
"אוו.... הייתי בכיתה ח'. מזמן".
ואז אני מסתכל על החבר שלי.. ושואל אותו.. "תגיד.. אתה זוכר שוויתרת"?
"לא. למה שאזכור? על מה ויתרתי בכלל"?
"ויתרת, כי היא הייתה עם אימא שלה", השבתי.
"אם ויתרתי אז ויתרתי. מה יש לי לזכור"? תמה.
"לא יודע. אם אתה לא זוכר אז לא חשוב", השבתי.
ואז היא שאלה אותי לאן אני חותר.
עניתי שזה הייתי אני..
היא לגלגה.. "יופי. עכשיו אתה תופס טרמפ על הסיפור שלי? אתה הרי האדם האחרון בעולם שאוכל לחשוד בו שנהג כך"! רטנה בכעס. "אתה הלוא כל כך תמים"! הוסיפה.
השבתי: "לא. איני תופס טרמפ על כלום! זה אני שנרדמתי לך על הרגל וזהו. וכשאני בא 'עם תגבורת' (הצבעתי על חברי), אני מרשה לעצמי לנהוג הרבה יותר באומץ משאת יכולה להעלות על דעתך".
היא ענתה לי: "נניח שכן. אני בכל מקרה לא השתכנעתי. תוכיח לי שזה אתה"!
"הלוא הוכחתי כבר. אמרתי לך שהיית עם אימא שלך. נראה לך שזה ניחוש סתמי"?
"לא. זו בכלל לא הוכחה. הייתי בת 14 והלכתי עם אמי. זו לא חכמה לנחש זאת וזה די טבעי".
"אהה. או קיי. זו לא הוכחה. פסדר. בסוף המופע, היו זיקוקים? שאלתי אותך איפה את גרה? ומה ענית לי"?
שנינו שתקנו. חיכינו רגע ארוך.. היבטנו זה לתוך עינה של זו ולהפך במבט עמוק, ואז שנינו אמרנו ביחד: "רחוק"...
