המילואים האחרונים שלי
בלבנון היו הקשים שעברתי. היינו אמורים להיות המחזור האחרון שמוקם ב"אדמה
30". היה שם תאג"ד (תחנת איסוף גדודית), ובו היו מרוכזים כל הרופאים
המומחים, חדר רנטגן, חדר ניתוח חירום ובית מרקחת. הבסיס מוקם בגיא, כשהרים מקיפים
אותו מ-3 צדדים. מעבר לאחד מהם, היה כפר שיעי עוין.
הגענו למקום ביום חמישי בערב, וביום ששי היה לנו מסדר היכרות עם מפקד המקום. הוא
ארגן את המסדר במרכז המחנה, וסיפר לנו על הפעילות השוטפת של המתקן ועל מיקומו
הטופוגרפי. הוא דיבר על הכפר השכן, והוסיף, שמזה שלושה חודשים, לא נחתה במקום
קטיושה. כמו על פי הזמנה, התפוצצה באותו רגע עצמו אחת כזו, בסמוך למקלחות. שני
חיילים נפצעו קל. הוא מלמל: "זו הראשונה מאז..."
הזמן עבר איכשהו בסדר. מכיוון שהמתקן נועד לפינוי, החלו להתארגן לפינוי כבר במהלך
השבוע הראשון בו שהינו שם... כאן המקום לציין שהמבנים בהם גרנו היו קרונות
טרומיים, עשויים מפח דקיק מבחוץ, שכבת פוליאוריטן באמצע - לבידוד, ועוד פח דקיק
מבפנים. כדי להעניק הגנה לקרונות אלה, הוצבו מסביבם בטונדות "T" בגובה
של כ-2.2 מ'. כך נוצרה חומה בין קרון לקרון, ובין הקרונות לשטח המרכזי.
רכב המנוף שהגיע, החל באיסוף הבטונדות לפני הכל, אולי מתוך תכנון להקל על עצמו
את הרמת הקרונות עצמם בהמשך ואולי בשל חוסר מחשבה גרידא. אנחנו לעומת זאת, איבדנו
את ההגנה היחידה שהייתה לנו... גם את הציוד היקר אספו מאתנו כמובן, וכך נלקחו
מעמנו משקפת השדה לצפיית יום ומשקפת אור הכוכבים (.S.L.S) לראיה לילית,
עוד בטרם חשבו מתי בדיוק יפנו אותנו מהמקום ולאן...
כדי לאבטח את עצמנו, היינו יושבים 24 שעות ביממה בתצפית על ההר, שמעברו היה הכפר
השיעי. כדי לראות טוב יותר את הנעשה ממרחק, השתמשנו כמובן במשקפות השונות בהן
צוידנו.
ביום השישי השני לשהותנו, נדמה היה לי שראיתי דבר מה חשוד באזור קפל ההר
הסמוי, שעליו היו נוהגים השכנים להציב את משגרי הקטיושות שלהם. הסבתי את תשומת
ליבו של הרס"פ לחששותיי, אך זה ענה לי: "מקסימום---קטיושה"
והלך לדרכו. ואמנם, בשעת בוקר מוקדמת נשמעו שני פיצוצים. החיילים שהיו בחוץ, סיפרו
על שתי מזרקות שנראו במאגר המים שמעבר למחנה שלנו.
ביום השישי שלאחריו, הייתי שוב בתצפית על ההר בשעות הבוקר. במהלך זמן שמירתי,
ראיתי עדר עיזים שחורות עם שני רועים, שירדו מההר ונחו מולי. רועה אחד אסף מספר
עיזים מהעדר ונע עמן לעבר הקפל הסמוי. הוא התעכב שם זמן מה, חזר, לקח עיזים אחרות
וחזר בשנית על מעשהו. לדאבוני, לא הייתה בידי משקפת, כדי שאוכל לראות טוב יותר מה
בדיוק היה קשור לישבני העיזים שלקח עמו הרועה. למרות זאת, חשדותיי התעוררו, מכיוון
שבד"כ היינו רואים על ההר רק כמה פרות, שנעו שם בחופשיות ללא רועה. לכן, העדר
עם רועיו נראה לי חשוד ביותר, החשד גבר בשל העובדה שהרועים הלכו לקפל ההר הסמוי,
וכמובן, כל הסרט הזה התרחש לנגד עיניי ביום ששי.
רציתי לדווח על הדבר בקשר, אך לרוע המזל, ארע מקרה טרגי בשטח: קצין ונהג מחיל
ההנדסה יצאו לנסיעה, ובדרכם פגשו בסיור שעסק בפתיחת הציר. אנשי הסיור הציעו לקצין,
שימתין עד שיסיימו את המשימה, אבל הקצין מיהר ובקש מנהגו שימשיך לנסוע. הנהג סירב
להמשיך ולנהוג, והם התחלפו במקומותיהם. לאחר מספר מטרים, עלו השניים על מטען
שהתפוצץ. הקצין נהרג במקום והנהג נפצע.
כל הסיפור הועבר ברשת הקשר, וצוות רפואי עם רכב מלווה, התארגנו ליציאה
מבסיסנו. במצבים כאלה, קשה מאד למצוא רגע שקט ברשת הקשר, ולכן הייתי צריך להמתין
זמן רב, עד שיכולתי לומר את שהיה עלי להגיד. בתגובה, צעק עלי הקצין התורן שלנו
בקשר, שאפסיק לחסום את הרשת, כי הרי שמעתי מה קרה. באותו רגע, הבנתי שאין כל טעם
בהמשך התצפית שניהלתי. ממילא לא הייתה בידי משקפת ולא יכולתי לראות בביטחון האם חששותיי
מבוססים. וכאשר כבר דווחתי על התנועה החשודה, איש לא התייחס לכך ברצינות. להפך!
נטען עלי שאני מטריד את הרשת העמוסה.
הלכתי לחדרי, ורק דאגתי שהמחליף שלי יגיע למשמרתו בזמן. כמו בהרבה מקרים,
הטרדתי עצמי בשאלה, מה היה קורה אילו פתחתי באש לעבר הרועים, ללא קבלת פקודה
מפורשת לכך. הם הרי לא סיכנו את חיי באופן מיידי, ולכן, אם היה מתברר שהיו אלה
מחבלים, הייתי מקבל צל"ש, אך אם היה מתגלה שאלה היו סתם רועים תמימים - הייתי
נשפט לתקופת מאסר ממושכת. זהו למעשה ההבדל הנצחי, שמבדיל בין צל"ש לבין
טר"ש. אני באופן אישי, לא רציתי ליטול על עצמי את הסיכון המיותר...
השתלשלות הנסיבות הוכיחה בדיעבד, כי באירוע זה, איבדתי את האפשרות היחידה בחיי
לקבל צל"ש.
בשעה 02:30, נשמעו שני פיצוצים רמים, אך איש לא התייחס לכך. כידוע, היו כבר מקרים
שקטיושות "פספסו" אותנו ולא לקחנו את זה קשה.
למען האמת, היה די קל לטווח אותנו: בקצה המחנה שלנו, ניצבה תחנת ממסר של גלי
צה"ל, והאנטנה, ה"משושה" הרמה של המשדר, התנוססה לגובה רב. זו בלטה
היטב בשטח המישורי, ומי שהכיר את המקום, יכול היה בקלות להתבסס על האנטנה כנקודת
ציון. סביר אם-כך להניח, כי בדרך זו, יכלו העויינים לטווח את משגריהם אל מרכז
המחנה שלנו בקלות.
בשעה 03:00, הגיע תורי לשמור עם אחד הרופאים (הפסיכיאטר שלנו), עד השעה 06:00.
שאלתיו אם שמע את ההתפוצצויות והוא השיב בשלילה. "הרגעתי אותו", ואמרתי,
שלפי כמות העיזים שנעו לקפל ההר הסמוי, סביר להניח שזה היה רק ה"ספתח".
ואכן, כחצי שעה לאחר התחלת המשמרת, שמענו קול נפץ עז. הספקתי רק לומר ש"הפעם
זה קרוב" וריקושטים נחתו על גג העמדה שלנו. רציתי להציץ ולראות מה ארע והיכן,
אך ברגע שהתחלתי לצאת מהעמדה, נשמע קול נפץ שני. התחפרתי מחדש בעמדה, חיכיתי עוד
רגע ויצאתי. ראיתי את האמבולנס, שעמד ברחבת החנייה שבמרכז המחנה, עולה באש ענקית.
ניתן היה רק לשער, שהפיצוץ השני ששמענו, היה קול התפוצצות מיכל הדלק של הרכב
הבוער.
מספר רגעים לאחר מכן, זיהינו רכב מקומי שהקיף את המחנה, כפי הנראה, מתוך
ניסיון לבחון את מידת הנזק שנגרם לנו. חברי לשמירה אמר כדרכו בציניות: "יש לי
רעיון! תירה בו"! אבל הייתה לי גם תשובה מוכנה עבורו ועבור שכמותו:
"והרי גם לך יש נשק. היות שאתה הבכיר מבין שנינו, ראוי שתירה בו אתה". תשובתו
הייתה קצרה וכמעט משכנעת: "אני הקצין, המפקד וגם הפסיכיאטר שלך..."
(טוב. ברור ששנינו ידענו היטב, כי הציניות היא שהנחתה אותנו, ולשנינו לא היו
כוונות לפתוח באש).
תוך זמן קצר, הגיע גם רכב כיבוי אש צה"לי, ששקד לכבות את הלהבות, אשר
אחזו באמבולנס ובמבנה הסמוך.
עד שהשמש הפציעה, לא נעשה כל ניסיון להגיע אל קפל ההר הסמוי. רק בשעה 05:45,
הופיע מסוק, שטס לכוון החשוד. בשעה 06:00, שמענו שני פיצוצים רחוקים וראינו שתי
פטריות עשן באופק. לאחר מכן, הגיע המסוק אלינו, לצורך תדלוק (היו לנו חביות דלק
למסוקים). עזרתי לצוות לשאוב דלק מהחבית, בתקווה שאוכל להתקרב ל'מקור החדשות',
ואכן, הצלחתי לשוחח עם הטייס והנווט. הם סיפרו לי, שבמקום נמצאו מספר רב של
משגרים: שני משגרים פעלו בשעה 02:30 ואחד בשעה 03:30. שני משגרים כוונו לשעה
04:30, אך הם לא פעלו. שניים היו מכוונים לשעה 06:00 ולכן פרק הזמן שנותר לנטרולם
היה אפסי. זו הסיבה שהם הוטו לגבעה שמנגד, ואכן, לאחר זמן קצר ביותר הם שוגרו. שני
משגרים כוונו לשעה 07:30 ועוד ארבעה היו ללא טיימרים...
בסך הכל, הסתבר שהיה לנו מזל גדול. הקצין התורן הלילי שלנו (רופא כירורג במקצועו),
התניע את הג'יפ שחנה ליד האמבולנס, ממש רגע לפני הפיצוץ, ועוד הספיק להתרחק ממנו
מטרים ספורים. מכיוון שהוא הקפיד תמיד ללבוש שכפ"ץ, ננעץ רסיס אחד באפוד המגן
שלו, אך הוא עצמו לא נפגע. רסיס אחד נכנס לקרון מגורים סמוך ויצא מהקיר הנגדי.
האחות שישנה במיטה, שמעליה עף הרסיס, יצאה מהחדר לשירותים וכך חסכה מעצמה פגיעה.
חייל אחר, שאהב לישון עם ראש מורם, הניח 3 שמיכות מתחת לראשו. רסיס ננעץ בשמיכה
האמצעית שלמראשותיו. למעשה, רוב הרסיסים נכנסו לקרון הניתוחים ועשו בו שמות. מקרר
מנות הדם רוסק, ומנות הדם נמרחו מסביב כמו קטשופ. הטוב שבעניין היה, שקרון
הניתוחים לא היה מאוכלס ולכן איש לא נפגע בו . מיקומו היה כמובן הקרוב ביותר
לאמבולנס הפגוע.
לסיכומו של דבר, אף חייל לא נפגע ולו בשריטה, אך הדבר לא נבע מתכנון וממחשבת
תחילה. קשה לי מאד להשלים עם העובדה, שהייתה כאן השגחה עליונה, אם כי, מאד יתכן
שכך הוא.
בחדשות של שידורי ישראל, נשמעה הודעה קצרה: "קטיושה נחתה בבסיס צה"ל
בלבנון. נגרם נזק, אך אין נפגעים לכוחותינו."
המשך היום היה קשה ביותר. המ"פ ערך עמנו תרגולות של תפיסת מסתורים, דבר
שהעיק עלינו וגרם לנו תחושה של חוסר ישע מוגברת (ומתי נתפוס מחסה אם הקטיושה נחתה
כבר?) אצל אחד הרופאים שלנו עלה הדופק ל-200, וכך נשאר יום שלם (ככל הידוע לי,
רופא זה שוחרר לחלוטין מהיחידה, לאחר מילואים אלה). בשעת הצהריים, הגיעו אלינו שני
קצינים בכירים: המר"פ וקצין שריון (שניהם בדרגת אל"מ). הבענו בפניהם את
מורת רוחינו על ההפקרות וההזנחה שחשנו עקב הפיגוע, וסיפורי הרקע שהיו סביבו.
בתגובה, נאמר לנו כי אכן, יש מה ללמוד מהשתלשלות אירועים שלומיאלית זו. קצין
השריון הבטיח שיעמיד לקראת ליל טנק בעל יכולת ראיה בחושך - בעזרת הדמיה טרמית. בדרך
זו, יוכלו המפעילים לגלות כל תנועה חשודה בשטח ובמידה שיגלו כזו, יירו.
ואכן, בשעות הערב המאוחרות ירה הטנק ארבעה פגזים ללא כל התראה! הפאניקה בקרבנו
רק גברה... אני הייתי אחד החיילים הראשונים שהבחין בכך, שקול הנפץ הראשון היה חזק,
ולאחריו נשמע באיחור קול נפץ חלש בהרבה. מכאן הסקתי, שמדובר בירי מהטנק, לעבר מטרה
רחוקה. יצאתי החוצה, והספקתי לראות רשף מכוון הטנק ולהבה ממקום פגיעת הפגז. כמובן
שזכיתי לראות גם את רשף הפגז במעופו. קול הנפץ הבא נשמע כצפוי באיחור, בשל המרחק
הרב.
בבדיקה רגלית שערכו סיירי הטנק בבוקר, נמצא כי הירי כוון למקום אליו רגל אדם
אינה יכולה להגיע. לכן, לא היה ברור מה ראו מפעילי הכלי בלילה. שמא היו אלה תנים?
מי יודע...
בבוקר יום ראשון, החליטו להעביר אותנו למקום בטוח יותר. רכב המנוף החל להרים
ולהעביר את הקרונות שלנו. לצורך העתקה זו, נותקו הקרונות מאספקת החשמל והושארו רק
קצות הכבלים המקוריים. כאשר הוצבו הקרונות מחדש, לא הגיע כמובן אף איש מקצוע, שהיה
אמור לדאוג לחבר את הכבלים מחדש. בשל פרק הזמן הקצר שנותר לנו עד לשחרור, היה ברור
לכולם, שאנחנו כבר לא נזכה לחיות בקרונות מוארים עד ליום השחרור שלנו. כדי לקבל
תאורה מסוימת, הוצב גנראטור קטן שחוברו אליו מספר מנורות עלובות. שהאירו את מרכז
המחנה...
אני לא ויתרתי, ובמשך היום אספתי כל שארית חוטים שרק מצאתי. התחלתי לחבר את
קרון המפקדה וקרון הרנטגן לגנראטור חדר הניתוח, שהיה צמוד אלינו (למקרי חירום,
היינו מצוידים במשאית מאובזרת שיכלה לשמש חדר ניתוח נייד. למשאית זו היה צמוד
גנראטור נגרר, שהיה יכול לשמש במקרים מיוחדים גם כגנראטור חירום בעל עצמה בלתי
מבוטלת.
טכנאי הרנטגן הבטיח לי, שאם אצליח לחבר את קרון הרנטגן לחשמל עד הערב, הוא
יזמין אותי לגור עמו בקרון שלו. היה לכך יתרון בולט, משום שביתר הקרונות גרנו
בצפיפות והיה הרבה פחות נוח. כמובן שאת שארית תקופת המילואים, ביליתי עם טכנאי
הרנטגן בקרונו האישי ובכך רווח לי משהו. במעט הזמן שנותר לי עד החושך, חיברתי גם
את קרון המפקדה ואת בית המרקחת.
בסוף יום העבודה המפרך, בו לא קיבלתי כמובן כל עזרה, בקשתי מהרס"ר הפלוגתי
שלנו, שיאפשר לי להיכנס למשמרת השמירה הראשונה, כדי שאוכל לישון לאחר מכן ברציפות
עד הבוקר. הרס"ר חייך והציע לי להסיר דאגה מלבי: הוא כבר יעשה את המשמרת
במקומי. היה זה דבר יוצא דופן, מכיוון שהרס"ר אף פעם לא שמר. אני ראיתי בכך
מחמאה גדולה. למחרת המשכתי בחיבור עוד מספר קרונות לחשמל ובסופו של דבר, מועד
השחרור שלנו הגיע מבלי שהבחנתי כיצד רץ הזמן, למרות שעבדתי ללא הרף. בנקודה זו, לא אוכל להתאפק ואוסיף קטע של מבט לאחור. לאחרונה, שוחחתי עם הרופא
הכירורג שלנו, לאחר שניגשתי אליו לבדיקה. הוא כמובן זכר מי אני, והשיחה גלשה גם
לכיוון האירועים שחווינו יחדיו באותם מילואים...
אחרי ששוחחנו על מצבי הבריאותי, עברנו לשוחח על אירועי יום ו' הארור... סיפרתי
לו על כך שהייתי התצפיתן שראה את העזים על ההר ועל חשדותיי שעלו בעת הצפייה בהן.
סיפרתי לו כמובן גם על הצעקות שחטפתי כשדיווחתי בקשר על מה שראיתי ושוב ראיתי אל
כל התמונה המלאה לנגד עיניי.
הוא "בתמורה" סיפר לי שהקטיושה עברה למעשה מעליו ואז היא פגעה באמבולנס
שחנה מעבר למקום בו הוא נמצא. היות שמרבית הרסיסים מתפזרים לכיוון המעוף של הטיל,
כמות הרסיסים שניתזו לאחור הייתה זעומה. אז הנה ההסבר, כיצד נוצר המצב, שכל כך מעט
רסיסים הגיעו לקרונות המגורים שלנו (שהיו ממוקמים מאחורי האמבולנס מנקודת מעוף
הטיל), או כיצד נוצר המצב בו הדוקטור נמצא כה קרוב למקום הפיצוץ, אך רק רסיס אחד
חדר לו לשכפ"ץ. הוא סיפר לי, שרק במהלך מסדר הבוקר, הוא חש את העקצוץ של חוד
הרסיס בבטנו, ואז הוא פתח ערכת ניתוח ובעזרת אזמל המנתחים, הוא חילץ את הרסיס
מהשכפ"ץ. לאחר ששלף את הרסיס, הוא מדד כמובן את המיקום של חדירת הרסיס ומצא
כי אילולא השתמש בשכפ"ץ, קרוב לודאי שהיה נפגע בכבד – לדבריו, סוג של פגיעה
קטלנית.
הוא גם סיפר לי, שהאמבולנס הבוער החל "לנסוע" בעקבות הפיצוץ והחשש
הגדול ביותר שלו היה שמא יגיע האמבולנס לאחד מקרונות המגורים הטרומיים שלנו. אילו
דבר כזה היה קורה, הקרון היה מתלקח מיד ואז היה קורה אסון נוראי: כאשר חומר הבידוד
(פוליאוריטן) שמצוי בדפנות מבנה שכזה מתלקח, הוא נשרף בשניות ומשחרר לאוויר חומר
רעיל וקטלני. היו כבר אסונות כבדים בעקבות שריפות שכאלה ומוטב שלא לחשוב על כך
אפילו.
למרבה המזל, גם צמיגי הרכב התלקחו והתפוצצו תוך זמן קצר, כך שהרכב נעצר כתוצאה
מכך. חום השריפה שאחזה באמבולנס היה כה רב, עדי כי מצאנו בסביבת האמבולנס גושי
אלומיניום וזכוכיות שניתכו ממנו והתקשו על הארץ.
הוא הוסיף ואמר: "ככל שאני זוכר, הסיפור הזה היה בפסח 90. אבל אל תחשוב שזו הייתה
הפצצה היחידה ש"חמקתי" ממנה. בשנת 91, בזמן מלחמת המפרץ, ביצעתי ניתוח
בבי"ח "כרמל" ואז נשמעה אזעקה. את ה"בום" של ההתפוצצות
שמענו היטב בחדר הניתוח ואני אמרתי שזה נשמע מכיוון ביתי. לאחר שסיימתי את הניתוח,
התקשרתי לאשתי והיא סיפרה לי שהטיל התפוצץ ממש באזור שלנו, כי כל השמשות בחלונות
הבית התנפצו".
כאן אציין, כי טיל הסקאד הזה היה למעשה בדרכו לים, אבל טיל פטריוט ששוגר
לעברו, גרם לו להתפוצץ באוויר באזור הכרמל. שמשות רבות בבתים לא מעטים נופצו
כתוצאה מכך, אך למרבה המזל, חלק גדול אחד מהטיל נחת על הכביש שהיה ריק מכלי רכב, וחלקים
אחרים התפזרו באזורים לא מיושבים. למעשה, לא היו אבידות בנפש כתוצאה מכך וגם נזקי
הרכוש היו קלים. את קול הנפץ אגב, שמענו בטבעון, ואני זוכר היטב את אותו ערב בו זה
קרה.
