היו דברים מעולם

"אתה הוזה. לא יתכן כדבר הזה".

ישבנו במועדון השק"ם, כשברקע נשמעו צלילי קרקוש מתכתיים. חיש קל זיהיתי חייל, שישב לו בפינה, שר לעצמו שיר ולא חדל מלדרוך ולשחרר את נשקו. 

"מי זה"? שאלתי את החייל שישב בקרבתי. נעניתי במשיכת כתף. 

"זה ממש לא לעניין וזה עלול להיגמר רע", השבתי. החייל שישב לידי קם וחיפש לעצמו מקום ישיבה אחר. 

למחרת מצאתי חייל, שניאות וסיפר לי את הסיפור הכואב: 

"אותו חייל היה ילדותי תמיד. יום אחד, במהלך שמירה בשער המחנה, שיחק ממש כך במאג שהיה טעון, ופלט צרור, שהסיר את ראשו של שותפו לשמירה. למעשה, הוא היה אמור להיות במעצר ולהישפט על מעשהו, אלא שהפסיכיאטר הצבאי שנקרא לתת חוות דעת על כשירותו לעמוד למשפט, החליט להחזירו ליחידתו - לפרק זמן מסוים. לטענתו, נועד הדבר כדי לטעת בחייל את התחושה, שחבריו ליחידה ממשיכים ונותנים בו אמון. אבל אל תדאג, נאסר עליו ללכת עם מחסנית ועם תחמושת".

"נאסר"? לגלגתי. "תראה כמה מחסניות מתגלגלות כאן חופשי וכמה ארגזי כדורים נמצאים פה. מה הבעיה למלא מחסנית ולשימה בנשק"? תשובה כמובן לא קיבלתי.

ומה לעשות? אני אישית חששתי מהרעיון שהוא ממשיך לשאת נשק, על אף העובדה שהוא היה פטור משמירות (ומחשבה זו עברה בראשי עוד בטרם שמעתי את הסיפור המזעזע בשלמותו).

החלטתי לשוחח על העניין עם המג"ד ואכן, הגיע היום בו זכיתי לפגשו. שאלתיו, אם נראה לו סביר, שאותו חייל ימשיך להסתובב במחנה עם נשק. תשובתו הייתה תמוהה: 

"למען האמת, גם אני חושש ומודאג, אבל ההחלטה לא באה ממני. איני צד בקבלת ההחלטה ואני רק ממלא אחר מה שנאמר לי למלא" השיב ביובש.

"כן המפקד, אבל אתה הרי יודע, שדברי הרופא הם בגדר המלצה בלבד, וזכותו של מפקד לכבדם או שלא לקיימם. נכון שבמידה שקיימת החמרה במצב, האחריות מוטלת על כתפי המפקד, שהפר את המלצת הרופא, אבל במקרה שלנו, נראה כי הפרה כזו נדרשת".

המפקד הסתובב ופנה ממני לדרכו, מבלי שהתנצל או הוסיף מילה. 

לרגע התפלאתי על שלא נעלבתי. במקום זאת, פשוט כעסתי. ולא שחלילה רתחתי על הקצין, שהיה "ילדון" לידי, וצפיתי שהוא ייקח דברים של חובש מבוגר ממנו ברצינות רבה יותר. כעסתי על חוסר הישע שלי, ביודעי כי מדובר כאן בענייני נפשות, אך לאיש לא אכפת.

במהלך החופשה שקיבלתי, התקשרתי למר"פ היוצא, שגר אגב במחוז מגוריי. 

"מי אתה"? שאל. "מה דרגתך"? המשיך. "ומה תפקידך בצבא"? תהה. "אפשר לקבל מספר אישי"? דרש.

הצגתי עצמי, והוספתי: "אני חובש במילואים, שמשרת עם אותו חייל, שלפני מספר ימים הרג בשוגג את חברו לשמירה".

"אהה. שמעתי על כך. הוא במעצר אולי כבר נשפט אפילו".

"לא. כאן אתה טועה! הוא נשאר עם חבריו ביחידה, בהמלצת הפסיכיאטר, שנדרש לתת חוות דעת האם הוא כשיר למשפט".

"אתה הוזה. לא יתכן כדבר הזה".

"איני הוזה, כי אני פוגש בו מדי יום. דיברתי גם עם המג"ד, שהשיב לי, כי לא יוכל להמרות את פי הרופא. אני פונה אליך כעת מתוך ייאוש, ואני מקווה כי תוכל לדאוג שהמצב ישתנה. לא אהיה שקט, אם יקרה עוד אסון חלילה, כאשר אני ישבתי בצד ושתקתי. לפחות כעת, אדע שאת שלי עשיתי".

"שמע משה. הדברים שאתה אומר הם חמורים מאד. איני מאמין שכך מתנהלים הדברים, אבל אני מבטיח לך שאבדוק זאת, ואם יש אמת בדבריך, אדאג שהנושא יטופל"

"תודה רבה. אני משוכנע שתיאלץ לפעול אם כך".

כשחזרתי מהחופשה, החייל כבר לא היה שם. לא הרביתי בשאלות אך נרגעתי. לאחר שסיימתי את המילואים, שמעתי בחדשות, כי חייל שהרג בשוגג את חברו לשמירה נשפט, ונגזר עליו עונש מאסר כלשהו. נראה כי מאז שדיווחתי, העניינים התגלגלו מהר ועד כמה שזה עצוב, אכן היו דברים מעולם.