בשעה שהניחה על שולחנו של הכומר פניגן את המגש עם ארוחת הערב הודיעה לו סוכנת ביתו שג'ו מבקש לראותו בדחיפות. "הוא בהכרה, יש לו כאבים אך מסרב לקחת את התרופה, אומר שאין לו הרבה זמן ושהוא חייב לדבר איתך עוד היום... המסכן, עוד מעט יבוא הקץ ליסוריו," נאנחה גברת מולין ומחתה דמעה.
משסיים לאכול, יצא הכומר מביתו והלך לעבר בקתת הציוד הסמוכה לבית הקברות שבחלקה האחורי התגורר ג'ו. את ג'ו - כמו גם את גב' מולין, את הבית בו התגורר ואת משרתו כרועה הרוחני של הפרוכיה – ירש פניגן מהכומר הקודם, האב רדקליף, שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני כשלוש שנים.
כבר חודשים רבים התענה ג'ו ביסורים קשים. כשרק הבחין במחלתו, לפני למעלה משנה, לחץ עליו הכומר שיגש לדר' ברנרד, אך ג'ו סירב. "אלוהים פסק כך, אני מקבל באהבה את רצונו," אמר ועמד בעקשנות בסירובו כל אימת שהפציר בו שוב לפנות לרופא. ג'ו המשיך במטלותיו הרגילות כגנן וקברן של הפרוכיה וגם כאיש תיקונים לעת מצוא, והעביר את זמנו הפנוי בתפילות ארוכות בכנסיה. רק לאחרונה, משגברו ייסוריו ללא שיעור, נפל על משכבו והכומר הזעיק את הרופא אשר נאלץ להילחם באיש הגוסס על מנת להזריק לו סם להקלת סבלו. גב' מולין הביאה לו את ארוחותיו והאכילה אותו תוך תחנונים ואיומים, אחרת לא היה נוגע בתבשיל.
פניגן נכנס לביקתה, עבר את חלקו הקדמי שהיה גדוש ציוד ששימש לעבודות גננות וקבורה ונכנס לחדרו של ג'ו. עלטה גמורה שררה במקום, הבקתה לא חוברה לזרם החשמל עם שאר בתי העיירה, ופניגן גישש את דרכו לאור הפנס הקטן שנשא בידו. הבחין בגופו של החולה המוטל על יצועו ונתן דעתו עד כמה הצטמקו ממדיו של האיש שהיה עד לא מזמן חסון ביותר. הוא ניגש לשולחן עליו היה מונח נר בתוך פמוט והדליקו.
האור הקלוש ריכך במקצת את עליבותו של החדר הנזירי הנטול כל ריהוט אחר מלבד מצע צר ושולחן וכיסא העשוים עץ גס. על אחד הקירות תלו על מסמרים בגדיו המועטים המוכתמים תדיר של האיש ומתחתם , על הריצפה, נחו זוג מגפיים מרובבים בבוץ יבש. פניגן נזכר שעם כניסתו לתפקיד, משביקר פעם ראשונה בחדר זה והבחין שאין בו מקום לאחסון חפצים, עמד על כך שג'ו יקבל לרשותו ארון ישן שהיה מונח ללא שימוש במרתפו של בית הכמורה, אך הוא סירב בתוקף: "לא ארון, לא ארון!", פלט בקשיחות לא אופיינית ומה שהדהים את הכומר היה הפחד שראה בעיני האיש הגדול. הוא אף סירב להצעה אלטרנטיבית - תיבת עץ גדולה לשמירת חפציו - וגב' מולין סיפרה שגם הכומר הקודם, שקיבל את ג'ו לשירותו כשהיה בחור צעיר, ניסה אף הוא, ללא הצלחה, לשפר את תנאיי מגוריו. "יש לו את המוזרויות שלו... אבל הוא איש טוב, מוכן תמיד להושיט יד, אדוק מאד באמונתו, צנוע ומסתפק במועט," סיכמה אז סוכנת הבית את מעלותיו של ג'ו.
משהואר במקצת החדר פקח החולה את עיניו, הבחין בכומר ופלט אנחת רווחה.
"באתָ אבי, חששתי שלא אספיק," אמר בקול חלוש ונאנק מתוך כאב. פניגן תפס ביד המושטת לעברו, גרר בידו השניה את הכיסא וקרבו למיטה והתיישב לצידו.
"שמעתי ששוב לא הסכמת ליטול את התרופה, מדוע אתה מעולל זאת לעצמך?" שאל בתרעומת. החולה החווה תנועת ביטול בידו הפנויה.
"אני מוכרח לדבר איתך... הסוף שלי קרוב... אני מרגיש...," אמר תוך מאמץ ניכר, עווית כאב פשטה בפניו עם כל מילה. "לא רציתי תרופה... היא מטשטשת ...ואני מוכרח לדבר... מוכרח לספר..." הוא נאנק שוב ופניגן ניסה לומר משהו אך ג'ו הקדימו.
" תבטיח לי ש... שלא יכניסו את גופתי לארון קבורה... לא לארון, לא! " הוא הביט בעיני הכומר במבט קודח. "אני רוצה שיקברו אותי ישר באדמה, בלי ארון... תבטיח לי אבי!" פניגן מיהר לתת לו את הבטחתו וראה הקלה בעיני הגוסס. ג'ו החריש, עצם את עיניו אך המשיך לאחוז בידו של הכומר. פניגן המתין זמן מה, סבר שהחולה נרדם וניסה לשחרר בעדינות את ידו מזו של האיש אך הוא פקח עיניים לפתע.
"בילדותי גרתי בתוך ארון... בתוך ארון בגדים...," אמר בלחישה צרודה, "מגירה פתוחה שימשה לי עריסה ואחר-כך, כשגדלתי... נכנסתי לתוכו, בין בגדיה של אימי שתלו שם, בגדי הפריצות שלה המבושמים בבושם זול..." הוא נעצר ונהמה חנוקה נמלטה מפיו. הכומר נטה לחשוב שהחולה מדמדם וניסה להרגיעו, אך זה היישיר מבט לוהט לעיניו והמשיך.
"לא כל הזמן הייתי בארון... רק כשהביאה גברים לחדר ואז היה לנו סימן מוסכם, היא הקישה על החלון כשעברה עם הלקוח ואני נכנסתי לארון וישבתי שם בשקט, בשקט...עד ש... עד שהגבר הלך ואז עברתי למיטה במקומו... כך עברתי את ילדותי, בין הארון למיטת אמי...."
"שמעתי את הקולות וגם ראיתי מראות... דרך סדק שהיה בארון יכולתי לראות... ואני... בהתחלה, כשהייתי קטן, הייתי עוצם עיניים חזק ומהדק את הידיים לאוזנים כדי לא לראות ולא לשמע, אבל אחר- כך... אחר- כך משהו קרה לי... לא יכולתי יותר להתעלם, הייתי קשוב לצחקוקים, להתנשפויות, לכל מילת פריצות שנאמרה שם, על המיטה, וגופי... גופי הארור, גופי החוטא התעורר... " שוב פלט נהמה בפנים מעוותות.
"הייתי כבן שתים עשרה כשאמא הבחינה... והיא צחקה ... צחקה ואמרה שאני כבר לא ילד... ושהיא תלמד אותי מה שגבר צריך לדעת... וכך עשתה, כך עשתה... ואז.... ואז כבר לא הייתי עובר למיטתה רק בשביל לישון, כשהלך הלקוח... הייתי דורש, הייתי דורש..."
ג'ו עצר, עצם שוב את עיניו והכומר ההמום שתק. ואז שמע אותו לוחש שוב:
"כך נמשך בערך שנה עד לאותו יום ש...," הוא התנשף בכבדות, "הייתי חולה, קדחתי מחום באותו ערב שהיא הביאה את הלקוח האחרון שלה.... לא יכולתי להתאפק בתוך הארון והתעטשתי. הגבר קפץ מן המיטה עם מכנסיים מופשלים, פתח את דלת הארון וגילה אותי שם...הוא קילל נורא, כינה אותה זונה סוטה ומטורפת והחטיף לה אגרוף... דרש חזרה את האתנן ששילם מראש והסתלק...," ג'ו התנשף שוב, "ואז... ואז היא התנפלה עלי, גררה אותי בשערותיי מתוך הארון והפליאה בי את מכותיה תוך צרחות איומות... שאני פרזיט שגוזל לחם מפיה ומנצל אותה לתענוגותיי... המשיכה לגרור אותי עד לדלת שנשארה פתוחה אחרי צאתו של הגבר וניסתה להשליך אותי החוצה, אל הכפור... התנגדתי, ידעתי שאקפא שם בחוץ... היא לא הצליחה להוציא אותי, חסמתי את הפתח בגופי והיא המשיכה להמטיר עלי אגרופים וגם הרימה נעל עקב מהריצפה ודפקה לי אותה בראש.... ראיתי אדום בעיניים... וגם ראיתי את הסכין שהייתה מונחת על השולחן שליד דלת הכניסה, הושטתי יד ואחזתי בה...."
הוא השתתק ופניגן לא נשם כשחיכה להמשך. ג'ו התנשף והמשיך:
"דקרתי אותה שמונה פעמים, כך הסתבר לי אחר- כך. באותו רגע לא הייתי ממש בהכרה... התמוטטתי על גופתה וצרחתי וצרחתי... כך גילה אותנו שכן ששמע את הצרחות והזעיק משטרה...."
"ניסו לחקור אותי אבל.... לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, הייתי אילם במשך מספר שבועות... המשטרה קבעה שזה מקרה של זונה שחוסלה על ידי לקוח ובנה מצא את גופתה ונכנס להלם. מסרו אותי לבית יתומים של הכנסיה....
"שלוש שנים הייתי שם.... שם למדתי קרוא וכתוב ומצאתי את אלוהים. הכמרים... היו ביניהם גם אנשים טובים וגם רעים, רעים מאד... שעשו מעשים... אבל בי הם לא נגעו, אולי בגלל שהייתי מוזר ולא צפוי, לא דיברתי אבל פקדו אותי סיוטים ובלילות הייתי צועק ומתעורר שטוף זיעה קרה. עם הזמן הסיוטים פסקו אבל הפכתי חסר כל תחושה, פעלתי כמו מכונה, עשיתי מה שאמרו לי לעשות אבל הייתי מנותק...
"היה שם כומר אחד שלא וויתר עלי ולא נתן לי לשקוע בעצמי, שאר הכמרים הסתפקו בכך שהייתי שקט ולא עשיתי בעיות... אבל האב פטריק היה איש בעל נשמה גדולה, הוא שוחח איתי, הסביר לי שאני בהלם בגלל מותה הטרגי של אימי ושאני מתאבל עליה, שזה טבעי... אבל הגיע הזמן לחזור לחיים... וקרה לי דבר מוזר, התחלתי להאמין בעצמי בגירסת המשטרה ... הכנסתי את זכרונות הזוועה לתיבה אטומה ונעלתי אותם, רק כך יכולתי להמשיך לחיות...
"מצאתי שלווה בין עבודת האלוהים לעבודה פיזית, גיליתי כשרון לעבוד עם כלים ותיקנתי כל מה שהיה טעון תיקון בבית היתומים...זכיתי להערכה שם, הפכתי למופת...
"אלה היו שנים טובות, טובות... והם הסתיימו כשהגעתי לגיל שש-עשרה שאז נחשבתי כבר בוגר ונאלצתי לעזוב את בית היתומים.... סידרו לי עבודה ומקום מגורים בלונדון ושם חייתי חמש שנים.... עד ש... עד שהגעתי לכאן ומאז לא עזבתי יותר, כבר כמעט ארבעים שנה..."
ג'ו החריש שקוע בהרהורים ופניגן נגע בכתפו ודיבר אליו ברוך:
"ג'ו, אתה היית קורבן, עברת התעללות בילדותך ואת הפשע ביצעת בשל הנסיבות. ומאז כִפרתָ על עוונך בחיים שלמים של עבודה קשה, מעשים טובים ויראת שמיים... אתה יכול להיות בטוח שאלוהים, הבוחן כליות ולב, מחל לך ותוכל להיתיצב בפניו ב..."
יבבה חיתית פרצה מגרונו של הגוסס וקטע את דברי הכומר.
"אבי, זה לא הכל, זה לא הכל...הלוואי וזה היה הכל". פניגן קימט את מצחו, החריש והמתין.
"הייתי בן שש עשרה, גבוה וחסון. מוסדות הכנסיה מצאו לי מקום מגורים ועבודה בבית מטבחיים בלונדון, שם חיפשו בחור חזק כשוליה. הם שכנו אותי בחדר קטן בתוך המבנה הגדול, ובפעם הראשונה היה לי חדר משלי. הייתי אוכל ארוחת צהריים יחד עם כל העובדים, היה בשר בשפע בניגוד לבית היתומים ששם אכלנו בשר רק בחגים. קיבלתי תשלום זעום תמורת עבודתי אבל לא היו לי כמעט הוצאות...
"עבדתי בהורדת בהמות מהעגלות שהובילו אותן והבאתן עד לאתר השחיטה וגם עשיתי את כל עבודות הנקיון במקום, כשכולם הלכו הייתי שוטף בצינור את אזורי השחיטה, את משטחי ביתור הבשר ואת רצפות הבטון... הדם זרם שם כמים, נחלים של דם, נחלים של דם... והקולות, צווחות החיות המבועתות שניחשו את גורלן... הצווחות האיומות לא פסקו בראשי וסייטו את לילותי..." ג'ו עיוות פניו ונאנח, אולי בשל הזכרונות, אולי מתוך יסורים.
"בשנתיים הראשונות כמעט ולא יצאתי מתחומי בית המטבחיים, בפעמים המעטות שיצאתי, בדרך כלל בשליחות כלשהי, הייתי המום מהעליבות של המקום, וייטצ'אפל ברובע המזרחי של לונדון, הזוהמה פשטה שם בכל, שתן וצואה הושלכו לרחובות, זונות עלובות הסתובבו בחיפוש אחר לקוחות...... אני שמרתי על עצמי, לאחר שעות העבודה הייתי מסתגר בחדרי, נהגתי לקרוא בכתבי הקודש שקיבלתי במתנה מהאב פטריק לפני שעזבתי את בית היתומים, הייתי מתפלל ארוכות, מכין לעצמי משהו לאכול – מותר היה לי לקחת שאריות בשר לארוחת הערב שלי – ואז שוכב לישון, מותש לאחר יום העבודה הארוך...
"ואז... לימדו אותי את מלאכת השחיטה וביתור הבשר וקודמתי, העלו לי את השכר, הרווחתי כמו שאר העובדים, לאחר ניכוי הוצאות המחייה והדיור נשאר בידי סכום שבשבילי היה הון..." ג'ו עצם את עיניו, נאנח עמוקות ואז המשיך:
" ב-31 באוגוסט 1888 מלאו לי שמונה-עשרה.... הייתי חסר מנוחה באותו לילה, היה חם וכותלי חדרי סגרו עלי, חשתי מחנק ולא הצלחתי להירדם... החלפתי בגדים ויצאתי ... הסתובבתי ברחובות הרובע חסר תכלית, משהו בער בתוכי, לא ידעתי מה קרה לי ... חיפשתי משהו ולא ידעתי מה אני מחפש... ואז היא ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לבלות איתה... הסתכלתי עליה, לא הייתה יפה ולא צעירה, יכלה להיות אמא שלי על פי גילה... אמא שלי... ," נהמה מיוסרת נפלטה מפיו, "היא שלחה יד ונגעה בי ואני הצטמררתי, גופי הפך להבה... וידי ... ידי נשלחה מעליה ושלפה סכין ששמרתי בין בגדיי להגנה, הוזהרתי לא להסתובב ברובע חסר מגן... ודקרתי, דקרתי בפרץ זעם וביתרתי את גופתה וזחלתי חזרה לחדרי מגועל בדם טרי ומרחף, ונפלתי על משכבי חסר הכרה...
"שוב נכנסתי למצב של אוטומט, כמו אז, בגיל שלוש-עשרה... בבקרים שחטתי וביתרתי בהמות ובלילות, בלילות.... לרוב הצלחתי להירדם ואז ישנתי כמו בול עץ, אבל מדי פעם, מדי פעם... חשתי שאני מתפוצץ מבפנים ואז... ואז יצאתי לשחר לטרף............
"לא חיפשתי צעירות, התעלמתי מהזונות הצעירות שניגשו אלי, אבל המבוגרות יותר, אלה ש....." ג'ו נאנק והשתהה לפני שהמשיך, "לאלה נמשכתי כמו למגנט... אבל לא נגעתי בהן, לא נגעתי בהן, רק סכיני, רק סכיני...
"בעבודה דיברו על הרציחות, כולם בלונדון דיברו, כל העיתונים כתבו על זה , האזור שרץ שוטרים... ואני לא נזהרתי בכלל, כשזה פקד אותי, לא ראיתי כלום מסביבי, הייתי כמו תחת כישוף, מרוכז במטרה... ולא תפסו אותי, חיפשו אחר איש בעל הופעה מכובדת, כתבו בעיתונים שהוא כנראה רופא על פי הידע באנטומיה שהפגין בביתור הגופות, והיו שטענו שהוא בעל חזות יהודית... ואיש לא חשד בי... היו וויכוחים, כמה זונות הוא..... יש שאמרו אחת עשר, אחרים רק שש וטענו שהיו חקיינים שעשו את היתר... אני... לי אין שום מושג, לא ספרתי, לא הייתי בהכרה של ממש בתקופה זו... ואז..." נהמה מיוסרת נמלטה שוב מפיו,
"ואז קרה המקרה עם מרי גיין... אותה אני זוכר היטב, היא הייתה האחרונה, האחרונה... וזה קרה בביתה, כל היתר - זה היה ברחוב, על המקום, מיד שהן נגשו אלי... אבל מרי גיין הפתיעה אותי, כשנגשה אלי דחפה אותי אל תוך הכניסה לבית שעמדנו לידו, מסתבר שהיא גרה שם, וכבר מצאתי עצמי בחדרה העלוב שהזכיר לי את... ואחרי ש... אחרי ש... שמעתי בכי שבא מהחדר הסמוך, פתחתי את הדלת עם הסכין בידי וראיתי שם ילד קטן עומד במיטתו ובוכה... סגרתי את הדלת וחזרתי אליה ... ולא זוכר את ההמשך, כזחלתי לחדרי היה כבר בוקר, זחלתי למיטה עם כל הדם עלי וישנתי במשך כל היום וכל הלילה שאחריו כי היה יום ראשון ובית המטבחיים היה סגור...
"רק למחרת בעבודה שמעתי פרטים... אמרו ש... שנשאר בדירה המון זמן, שהיה יסודי ופירק את הגופה לחלקיה ושלקח את הלב שלה... וגם אמרו שהייתה בת 25, אני לא ידעתי, לי היא נראתה הרבה יותר מבוגרת... ושהייתה אלמנה, חולת שחפת שפרנסה את בנה הקטן בעבודה היחידה שיכלה למצוא במצבה... ואז... ואז נזכרתי בפרטים שהספקתי לקלוט כשפתחתי את הדלת לחדר הסמוך, כמה שונה היה החדר ההוא, הייתה שם מיטה קטנה וכוננית עמוסת צעצועים, תמונות על הקירות ושטיח על הריצפה... היא אהבה את בנה, היא אהבה את בנה..."
פניגן ישב מאובן על הכיסא והחולה המשיך לספר את סיפורו כשעיניו עצומות.
" כשחזרתי לחדרי אחרי שעות העבודה, חיפשתי ו...מצאתי מתחת למיטה את הלב המכוסה אבק......." הוא נאנק.
"על המקום הסתלקתי... לא לקחתי איתי דבר מלבד את הסכין ואת הלב. התחלתי לצעוד בלא מטרה, הלכתי כל הלילה ואת כל היום שלמחרת... כמה זמן צעדתי אינני יודע, רגליי נשאו אותי הלאה, הלאה, לא עצרתי ולא אכלתי דבר, רק לגמתי קצת מים ממעיין....
את הלב קברתי בבית הקברות הראשון שראיתי בדרכי ושם גם ניסיתי לגמור את עצמי, נעצתי את הסכין בחזי. לא עשיתי עבודה יסודית, לא מתתי, רק שתתי דם................
"וכך מצא אותי האב רדקליף. הוא הכניס אותי לביתו, טיפל בי עד שהחלמתי ומאז אני כאן. הפצע בחזי התרפא די מהר אבל הייתי מוטרף, מוטרף לגמרי....... הודות לכומר הטוב שהחזיר אותי לאלוהים ונתן לי עבודה הצלחתי למצוא רגיעה... הוא לא שאל שאלות ואני לא סיפרתי דבר, איך יכולתי לספר, איך?...................................................................
שתיקה נפלה בחדר. פניגן חיכה אך דבר לא יצא יותר מפי החולה, אולי נרדם, אולי רק העמיד פנים. לבסוף קם, יצא בשקט מחדרו וצעד המום לעבר ביתו.
ג'ו נפטר למחרת לפנות ערב ויום לאחר-מכן נקבר . הכומר פניגן ניהל את טכס ההשכבה בנוכחות גברת מולין וקומץ מבאיי הכנסיה הקבועים. שעה שהורידו את גופתו לבור הפתוח הרהר פניגן שתעלומה בת ארבעה עשורים בדבר זהותו של ג'ק המרטש יורדת יחד עימו לקבר.
