אוטופיה
אסופה של דפים סדורים, מיושרים היטב, כתב יד צפוף וברור. שנתיים של השקעה שהתפרסה לאורך י"א וי"ב בתיכון. כתיבה/מחיקה/שיפוץ ושוב מהתחלה. עבודה סיזיפית שלוותה לאורך כל הדרך בהרגשת התעלות. הרגע הנכסף הגיע, הספר מוכן ומזומן, מחר! מחר הוא יגיע אל העורך. אני יכול לדמיין כבר עכשיו את הבעת העניין שתהיה נסוכה על פניו כשיתחיל לקרוא. יניח את המשקפיים בצד, יכוון אלי מבט מופתע, מלא הערכה ויציין: "אקרא אותו אחר כך". אין לי ספק שיעוטו עליו שם בהוצאה לאור, הולך להיות להם סיפור הצלחה, רב מכר.
חום יולי, האוויר בחדר עומד, הסדין נדבק לעורי, עורף לח מזיעה מזמין עקיצת יתוש מציקה, סימפטומים של ליל נדודים. אני מתהפך על משכבי מנסה לרוקן את הראש ממחשבות, לכפות על עצמי שינה גואלת , איכשהו זה עובד ושמיכה של שינה מכסה את מוחי אט אט. שוקע לתוך שינה עמוקה. אני שולח מבט אוהב אחרון לעבר הספר, משהו מוזר צד את עיני, דמות מטושטשת מבצבצת מבין הדפים ומרחפת לעברי. כשהיא מתקרבת אני מזהה אותה מיד, היא מעמוד 198, דמות דיי שולית עם תפקידון קטנטן, אחריה מרחפת דמות נוספת, בחמת זעם ובתאוות קרב היא רודפת אחריה. הדמויות נעלמות במסדרון, קולות נפץ של זכוכית נשברת, ספרים נופלים, "שידת הספרים העתיקה שלי" אני מניד בראשי. רעש טריקת דלת ולאחריה שקט פתאומי. אני משתדל לא להביט בו, בספר. חושש ממה שעומד לצאת מבין הדפים המרשרשים.
מלחמת עולם שלמה מתחוללת שם, בספר הזה. כבר בתחילתו העולם נחרב, האנושות קמה על עצמה להורגה, חזון גוג ומגוג. מלחמת השמד בה כולם יצאו מנצחים הפעם. שארית הפליטה מלקקת את הפצעים, מנסה לשרוד, ואני במילותיי רוקם ביד אומן עולם חדש וטוב יותר, אוטופיה אולטימטיבית.
"העולם כמה לארגון מחדש והספר הזה יסדר לכולנו את הראש" מלמלו מחשבותיי לעצמי. רכוב על גבי תחושה חיובית זו התחלתי לשקוע שוב בדמדומים אלא שרשרוש טורדני בקע מהספר והפך להמולת דפדוף סוערת, הדמויות ניסו בכל כוחן להיחלץ משם, דורכות זו על זו, דוחפות, מכות. מפעם לפעם הצליח ראש או חלק גוף אחר לבצבץ מבין הדפים אבל מיד נמשך פנימה באלימות ע"י השאר. בלטה מעל כולם דמות חזקה, שהצליחה לצאת כמעט כולה, הייתה זו הדמות של ה"גיבור" שלי, האיש שהצליח בתבונה ובנחישות לקבץ את שארית הפליטה, את היחידים ששרדו על כדור הארץ. לרתום את כולם למשימת ההישרדות. לפתח מקורות מזון, מרפאה לפצועים, לדאוג לחלוקת משאבים שוויונית, לשיתוף משאבים. מאוחר יותר, משהתייצבו פני הדברים דאג לבנות "הסכמות" שהובילו לחוקה המקובלת על כולם. לאט לאט, עקב בצד אגודל נבנתה לה מחדש קהילה, שחיה לה בהרמוניה אידיאלית, והרגישה בגאווה שבנתה לעצמה את ה"עולם המושלם".
הדמות של ה"גיבור" כמעט הצליחה להיחלץ מבין הדפים, זרועותיו החזקות פילסו לו דרך ורגליו בעטו באלה שניסו לעכב אותו. בבת אחת נשאבה הדמות חזרה פנימה,קולות קרב נשמעו מבין הדפים כשכולם נחלקו לשני מחנות שהתנצחו ביניהם בבליל שפות, מתעלמים לחלוטין מהחוק שקבע שפה אחת לכולם. הסכר נפרץ, צעקות הפכו לדחיפות שהתדרדרו בן רגע לאלימות פיזית (עוד חוק יסוד שנרמס) בין שני המחנות ואחר כך בין כולם לכולם. כסאות הונפו, ראשים התנפצו, קול מחליא של ריצוץ עצמות. השנאה גאתה בנחלי דם שניתז לכל עבר מלחמת כולם בכולם, מלחמת השמד שאין בה מנצחים.
"הסוף הוא ההתחלה, זוהי תחילת הסוף, מה שהיה הוא שיהיה, ועולם כמנהגו נוהג, מלמלתי אסופת קלישאות נוגה וניגשתי אל קודש הקודשים, אל יצירת המופת שכה שקדתי עליה. הרעש שבקע מבין הדפים החריש אוזניים, שום רגש לא פעם בי כשקרעתי את דפי הספר בשיטתיות לכדי פיסות קטנות. מתעלם מהתכונה הזו של הנייר לחתוך חתכים עמוקים בעור.
שקט פתאומי השתרר, דם זרם מכפות ידי ומבין אצבעותי. זרם של מי ברז שטף תמהיל אדמדם אל תחתית הכיור הלבן. ניגבתי את ידי במגבת הלבנה שתלתה על הוו. הבטתי על כפות ידי, משתאה. אף לא שריטה אחת!.
