מבול

בין טיפות של שכרון קרוב, אריות, נמרים, זאבים, צבועים, עולות וצצות חיות כאלה ואחרות.
התכונות הכי כמוסות עולות מן השאול ומכסות כמעין דמויות האדם הקדום,
שבעבר היה כאן.

אירוניה שכזו, שכן התבונה היא המפרידה אותנו מן החיי ודווקא אותה אנו מסתירים ומחביאים ועל כן בטפטוף הקרוב נאבד אותה ונחזור לאווילות, לפרא, למקורות.

בעבר היו אלה זוגות זוגות שהועלו על תיבה,כעת אנחנו גוש, המון לא מופרד.
תנים, שועלים, נמיות וניבתנים גועשים וממהרים לברוח אל האבדון של האנושיות.
גשם. מבול. אני טובע.