היא גבוהה. שיערה שטני ועיניה כחולות בהירות.
היא מסובבת ראשים של בחורים ובחורות כאחד בכל מקום בו נמצאת והיא מודעת לכך. היא
סטודנטית לפסיכולוגיה תואר שני באוניברסיטת ת"א וחיה כל חייה לבד, ללא הורים
שיתמכו בה ויעזרו לה. היא לא מוותרת ומאוד עקשנית. זו היא יסמין לביא.
ב29.5.12 תחילתו של אותו ערב, בדיוק
כשהשמיים השחירו, יסמין חזרה לדירתה מהלימודים, שם חיכה לה החושך המוחלט, היא הדליקה
את האור והדממה הבהירה לה ששותפתה לדירה לא נוכחת. הרעב בבטנה גבר ככל שהתקרבה
למטבח. זרקה את התיק אל הרצפה והלכה ישירות למקרר, חושך נגלה לעיניה, המנורה של
המקרר נשרפה ובאמצע המקרר עמד לו גביע גבינה לבנה. היא רעבה, מאוד רעבה, גבינה לא
תספיק, אבל זה מה שיש כרגע, חשבה לעצמה. לקחה את הגביע ופתחה את המכסה, ריח מזוויע
פרץ החוצה, כאילו הרגיש שיצא זכאי מאשמת רצח. סיבים ירוקים וכחולים מעטרים את הלבן
של הגבינה. תחושה עזה של קבס עלתה בגרונה של יסמין, אוכל לא היה שם רק מיצי קיבה
צורבים.
היא התיישבה עצובה על כסא עץ בריפוד עור
שעושה רעש של נפיחה כשיושבים עליו. אין סיכוי שהיא יוצאת לסופר עכשיו, זה רחוק ואין
לה כסף. זה לא יכול להמשך כך, חייבת למצוא פתרון! חשבה לעצמה.
פתאום, החדר נראה מואר יותר, רוח שפרצה
מהחלון פרעה את שיערה, היא הגתה רעיון! רצה לחדרה, והחלה לפשפש בכיסי מכנסיה
הפזורים, אך לשווא. שניות בודדות עברו והיא רצה לעבר התיקים הזרוקים בארונה, פתחה
כל אחד מהם והשליכה אותם אחד אחר השני על מיטתה עד שהגיעה לתיק אדום קטנטן שנראה יותר
כמו ארנק שלא ניתן להכניס בו דבר מלבד כמה מטבעות ומפתח, אך איכשהו היא מצליחה
להכניס לשם חצי מתכולת דירתה, שם מצאה את שחיפשה, הפתק שחשקה בו כל כך.
פעמיים בשבוע, בדרך כלל בימים קבועים, היא
נוהגת לצאת עם שותפתה לדירה לדאנס בר הקבוע שלהן. כל בחור שעובר לידן שם לב אליהן
ונותן מבט, כל בחור שני מעביר מחשבות עליו ועליהן יחד, כל בחור שלישי מעז להזמין
אותן למשקה מרחוק הכולל חיוך בתקווה שייגשו אליו, ורק כל בחור רביעי, מגיש להן משקה
ואפילו מעז לשבת לידן, ולאחר דקות ארוכות ללא הצלחה משאיר פתק עם השם והמספר שלו.
צלצול של תקווה נשמע ממכשיר הסלולר, שלושה
צלצולים בדיוק היא המתינה עד שנשמע קול עבה וקולות של לעיסה ענוגה.
"היי
שימי, זו יסמין מהב..". עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט, נשמע קול של בליעה.
"כן כן, אני
יודע מי את, ידעתי שלא יצאתי לך מהראש, מה הולך?". רעש של צלחת נזרקת על
שולחן הדהד באוזנה. בחילה עלתה
בגרונה, היא חשבה לנתק, אך לאחר נשימה עמוקה המשיכה.
"בדיוק, זו הסיבה שאני
מתקשרת, חשבתי אולי לראות אותך הערב".
"שנלך לשתות
משהו?", אמר.
"האמת,
שחשבתי יותר על כיוון של מסעדה, מה אתה אומר?". שימי הסתכל על הצלחת הריקה שניקה עם לשונו, "אתה שם?", שאלה
יסמין.
"כן, אין בעיה, מתי לאסוף אותך ומאיפה?".
שימי שאכל שעה קודם לכן, הזמין טוסט קטן
וחשש מתגובה מצדה של יסמין, אך מה שהעסיק אותה היו המחשבות על הסטייק מדיום רר שתקבל
20 דק' לאחר מכן ותנקה את עקבותיו מהצלחת ב5 דק' בלבד! הרבה דיבורים לא היו בדייט
הזה, אפשר לומר שרוב השיחה התנהלה סביב שימי, למזלה של יסמין הוא אהב לדבר על עצמו,
כך שיכלה להתעסק בצלחת שלה.
הדייט נגמר דקות אחדות לאחר שיסמין סיימה
ללקק את הכף שאיתה אכלה את הסופלה שוקולד, ושימי שילם את החשבון. שימי, שמחשבותיו עסקו
רק באדם אחד, חשב שהדייט היה מוצלח ורגע לפני שהוריד את יסמין בביתה נשען לכיוונה
וניסה לנשק אותה. יסמין שחושיה החדים קלטו את הסכנה שהתקרבה, הזיזה את ראשה הצידה
במיומנות רבה ונשענה קדימה לחיבוק, כך שנמנעה מחוסר נעימות.
הרעיון שעלה בראשה באותו יום מצא חן בעיניה
והיא החליטה לאמץ אותו לפחות שלוש פעמים בשבוע. לשם כך, שכנעה את שותפתה לצאת יותר
מהרגיל, וזו שהניחה שיסמין נעשתה לחוצה לחתן, הסכימה. שתי הבנות קבעו לעצמן
לו"ז קבוע לימי יציאה, ואת יתר הערבים יסמין דאגה למלא בדייטים משביעים.
פיסות הנייר המעוטרות במספרי טלפון, קיבלו
מקום מכובד משל עצמן בארנקה של יסמין. בכדי לא להתבלבל, דאגה יסמין לאחסן מספרי
טלפון משומשים בקופסת עץ ישנה, שנחה בתוך מגירה בשידה שבחדרה. הימים עברו, הדייטים לא פסקו ויסמין לא נשארה
רעבה עוד. עד אותו יום שהכירה את רונן. בחור ממוצא תימני, מעט גבוה ממנה, בעל חזות
מזרחית ממוצעת ובהחלט לא לטעמה. את היום בו פגשה לראשונה את רונן, יסמין לא זכרה.
אך את הפעם השנייה היא לא תשכח לעולם.
היא לא ציפתה ממנו להבין באוכל איכותי
כשהבחינה במוצאו כבר בטלפון. למרות זאת, היא הציעה את המסעדה הקבועה והיוקרתית שלה
וידעה מניסיון קודם עם מה יש לה להתמודד, כשמדובר בתימני. הדייט התחיל כשאר
הדייטים, הוא דיבר ויסמין שקועה בלנגב קעריות של סלטים. שאלה אחת שינתה את שגרת
הדייט. "את תמיד כזו רעבה?". יסמין הניחה את המזלג על השולחן, אף אחד לא
העז לדבר אליה ככה, השאלה לא הביכה אותה. "אתה תמיד מזיע ככה בדייטים?",
אך היא, הצליחה להביך אותו. המלצר הגיע עם הבשרים שהזמינו למנה עיקרית. לראשונה,
המנה שלה התקררה לפני שהתחילה לאכול. העקיצות בניהם לא פסקו והחיוכים לא ירדו.
רונן נגע בידה של יסמין והיא אחזה את שלו. צלצול הטלפון שלה ניגן את שירו של אריק
איינשטיין, 'שוקו', רונן הביט לתוך עיניה מספר רגעים והתפרץ בצחוק. יסמין כיבתה את
הסלולרי והחזירה לתיק. שעה לאחר שסיימו לאכול, המשיכו לשבת ולצחקק. רונן התנהג
בנימוס וביקש את סליחתה והלך לשירותים.
חיוכה של יסמין לא מש מפניה ומחשבות
אופטימיות הציפו את ראשה. לאחר מספר מועט של דקות, הבחינה בזמן שעבר וחשה בחוסר
נוחות במקומה. החלה לסובב את ראשה, מחפשת אחר השירותים של המקום ותהתה לעצמה מה
הסיבה שלוקח לרונן כל כך הרבה זמן. אולי החומוס התחיל ללחוץ לו על הבטן, חשבה לעצמה
לפני שמחשבות פסימיות החלו להגיע. הזמן עבר והביא עמו לחץ ממוקד. חום גופה עלה
ודופק ליבה האץ. "איזה בן זונה, הוא דפק לי ברז", לחשה לעצמה. את הארנק
השאירה בביתה כרגיל. גופה נעשה כבד ונדבק למושב, דמעות החלו להציף את עיניה וראשה
נשמט מטה. שמירה על הכבוד העצמי שלה נתן לה זריקת אדרנלין לסדר את המחשבות.
האופציה הראשונה שעלתה, היא למצוא בחור במסעדה שיסכים לשלם את החשבון. מספר מבטים
סביב והתחוור לה שרוב השולחנות מאוכלסים במשפחות. האופציה השנייה הייתה לחפש אחר
בחור איתו יצאה בעבר שאולי יסכים להגיע, אך לצערה לא מצאה אף מספר משומש, כולם
שמורים היטב במקום הקבוע שלה. הלחץ לא הרפה ודמעות עגולות ועבות החלו להחליק על
לחייה.
אדם לבוש במכנס מחויט וחולצה מכופתרת
אפורה ניגש אליה, במבט ראשון היא היתה בטוחה שהוא מלצר, "הכל בסדר?",
שאל ברוׂך. יסמין הנהנה והסמיקה, קיוותה שלא ראה את דמעותיה. "החבר החדש
השאיר אותך לבד?". עצם השאלה הרתיחה את דמה והיא הרגישה מושפלת. הבחור שהציג
עצמו לאחר מכן כבעלים של המקום, חזר דקה לאחר מכן עם קינוח מתוק וכוס מים קרים. את
החשבון שלה הוא לקח יחד איתו והודיע לה שהארוחה תהיה על חשבון הבית. "רק בקשה
אחת יש לי ממך", אמר והוביל אותה לכיוון המטבח.
