סיפור מחיי

זה היה אמור להיות היום, שבו אני הופך מנער מתבגר לגבר. אחד מנקודות הזמן הכי חשובות של כמעט כל נער שמגיע לגיל 18. היום בו ההורים מלווים אותך לאולם המלא בנערים כמוך, לא פחות לחוצים ממך.

אדם שנראה מבוגר ממני בשנה לכל היותר עמד בקדמת האולם והקריא שמות, שם אחרי שם כמו גזר דין נוראי. כל שם העמיד נער אחר באולם, שנאלץ להפרד בחיבוקים מהוריו ולהמנע ממבט ישיר לאמו הבוכייה.

אוטובוס מלא בנערים מתרגשים הסיע אותנו לבסיס הקליטה ומיון לחיילות. השלב הראשון היה להכנס לקצין המיון, חששתי להיות שוטר צבאי, למזלי שויכתי לחיל האויר. קיבלתי קיטבג עם מדים בצבא בז' ונכנסתי למלתחות בכדי ללבוש אותם, שם פגשתי בחור צנום שניסה להכנס למכנס שנראה כמו שלי, אך במידה הקטנה ביותר ועדיין היה גדול עליו. שמו אוהד ומהרגע הראשון שהכרנו, תמיד היה שמח סביבנו. אך כשהיינו רק שנינו, אוהד התוודה שהוא לא מאושר שהתגייס, רוב חבריו יצאו מהצבא והוא קינא בהם, במהלך כל שירותנו הוא הזכיר לי כמה הוא רוצה לצאת מהצבא ואת השליליות שבו מתחת למסכה השמחה שמראה כלפי חוץ.

מהבקו"ם שלחו אותי לבסיס טירונות זיקים, למזלי הציבו את אוהד יחד איתי באותה כיתה ודאגנו שמיטותינו יהיו אחת ליד השניה. כבר ביום הראשון הודיעו לנו שהאזור מופגז מידי פעם מרקטות מעבר לגבול, כך שאם נשמעת אזעקה אנו חייבים לרוץ לבונקר הקרוב ביותר, בלי לחץ כמובן. את הטירונות העברנו בקלילות כמו כל ג'ובניק לתפארת, לאחר מכן הכניסו את אוהד ואותי לאותו קורס ששייך למודיעין חיל האויר, התפקיד שלמדנו היה בעיקר לבזבז את זמננו בבסיס הקריה שבת"א. אוהד המשיך עם השליליות והרצון לעזוב את הצבא כשהיינו רק שנינו ואני לא יכולתי להמשיך עוד להרגיש מיותר. החלטתי שאני מעלה פרופיל ויזמתי שיחה עם מפקד הבסיס.

הרצון הישן להגיע לגולני לא עבר, לכן בשיחה שיזמתי עם מפקד הבסיס, ביקשתי לעבור לגולני בגיוס הקרוב שיגיע. לשמחתי הוא נענה לבקשה ואף היה מרוצה מכך, רק הזכיר לי שעליי להעלות לפרופיל המתאים. הצעד הבא היה רופא כירורג שבדק אם ישנו בקע שבגללו מלכתחילה הורד לי הפרופיל. לא נמצא דבר, התאמצתי לשמור על קור רוח גם כשכאב. למחרת נכנסתי למרפאה לבדיקות כלליות, שנאלצתי לבצע לפני ועדה רפואית. מספר מבחנות מלאות בדמי נלקחו ממני, לחץ דם נמדד לי ואק"ג, זו הבדיקה שהתחילה הכל. הרופא חזר עם תוצאות שעיוותו את פניו, הסביר לי שהיו קפיצות לא רצויות ולכן עליי להגיע לבית חולים רמב"ם, בכדי לבצע מספר בדיקות נוספות, "סביר להניח שהכל בסדר, אבל ליתר ביטחון", אמר הרופא.

הגעתי לבית חולים רמב"ם, מדור קרדיולוגיה. שם הושיב אותי ד"ר קשוח על מיטה וגילח לי שלושה ריבועים באזור החזה, החששות גברו כשהוא חזר עם אלקטרודות שהדביק על הריבועים החלקים שסומנו על חזי. "עם המכשיר הזה אתה הולך להסתובב 24 שעות", הרופא הראה לי מכשיר מלבני שחור שמחובר לאלקטרודות וביקש שאלחץ על כפתור עגול שנמצא באמצע המכשיר, כשארגיש משהו לא רגיל בלב. מרפי הגיע לטפוח לי על השכם ושום דבר מיוחד לא קרה בכדי שיוכלו לבדוק על מה מדובר. למחרת חזרתי להוריד את המכשיר, בהחלט היה חכם לגלח אותי לפני כן. משם הופניתי לבצע אקו לב. טכנאית, שכנראה בעלה עיצבן אותה באותו בוקר, מרחה את חזי בג'ל ולחצה עם מכשיר האולטרסאונד על כל צלע וצלע. לתומי חשבתי שזו הבדיקה וכך צריך לסבול על מנת לקבל תשובות אופטימיות.

שעה של שעמום באוירה מלנכולית עברה עד שהגיע בחור עם דפים שנראה כמו רופא ושאל אם אני זה אני, לאחר שהתרצה הגיש לי את הדפים. עברתי עליהם במהירות וראיתי "חשש" למילה שלא הצלחתי אפילו לקרוא. שאלתי את הרופא על מה מדובר, אך הוא בפנים חיוורות גמגם ואמר, שאחזור לקרדיולוג ורק הוא רשאי להסביר לי מה המשמעות. כמה רע יכול להיות חשש?

בפעם הראשונה שהגעתי לקרדיולוג שהפנה אותי לבצע את הבדיקות, הגעתי יחד עם אמי. "אה, אתה מאלו שעדיין באים עם אמא?", עקץ כבוד הקרדיולוג בעודנו בפתח דלת משרדו. שבוע לאחר מכן הגעתי שוב לאותו קרדיולוג בדרן מצויד בתשובות הבדיקות, הפעם הגעתי לבדי. התיישבתי מולו והגשתי לו את הדפים. לאחר מספר דקות של עיון בכל הדפים, כשחזר על כל דף לפחות 3 פעמים, הרים את ראשו ונגלו לפני פנים שלא זיהיתי. חיוכו המתנשא התעקם מטה, עיניו המשתעשעות הפכו קודרות וגוון פניו הפך בהיר.

"מה זה אומר החשש הזה שרשום למטה?", שאלתי ולא קיבלתי שום תגובה. "נאמר לי שרק אתה רשאי להסביר לי על מה מדובר". הבחנתי ברעד קל בידו המחזיקה בדפים ועיוות קל בשפתו התחתונה. תשובה מספקת לא קיבלתי ממנו, אלא רק שמדובר בחשש ולכן אין לו מה לפרט. למרות התעקשותי לדעת על מה מדובר ובפני מה אני עלול לעמוד, הקרדיולוג המהולל עמד על שלו ולא סיפק עבורי תשובה ראויה. חיוך של ניצחון עלה על פניי, אותו ד"ר מתנשא כבר לא מצחקק.

בדיקה מהירה באינטרנט האיצה את פעימות ליבי. מדובר בחשש גדול. בחשש למחלה סופנית. זומנתי לוועדה רפואית, נכנסתי לחדר ובו בחורה ושלושה גברים לבושים אזרחי, הגשתי להם את תוצאות הבדיקות ויצאתי להמתין בחוץ לבקשתם, בכדי שיוכלו לדון בתיק שלי. רבע שעה לאחר מכן, קראו לי לקבל את גזר דיני, הושיבו אותי מולם, חייל אחד כנגד ארבעה דיינים. הבחורה שישבה מולי הסתכלה לתוך עיני כשהודיע לי שאני עומד לצאת מהצבא באופן זמני לחצי שנה ולאחר מכן אחזור לעוד ועדה שתדון שוב אם להשאיר אותי אזרח או לא.

ילד שרק חגג 19 אביבים, קיבל בשורות של חשש להמשך חייו, הצבא לא רצה בו עוד ומחשבות שליליות שטו בראשו. כך התהלכתי חזרה לבסיס כשבידי אחזתי בצו שמכריח אותי להתייצב תוך 24 שעות במקום שרק חצי שנה קודם לכן הגעתי אליו בכדי לתרום והפעם בכדי להזדכות על ציודי. נפרדתי מחבריי לבסיס ואוהד צחק על כך שהוא נשאר ואני הולך, אך הבטחנו שזה לא ימנע מאתנו להשאר בקשר אדוק וכך היה.

הבדיקה הבאה נקבעה חצי שנה לאחר מכן, בזמן הזה עבדתי כמנהל צוות מלצרים בקייטרינג מבטיח, עבודה פיזית ושוחקת, למרות שהקרדיולוג הציע לא להתאמץ עד הבדיקה הבאה. לא יכולתי להאמין שזמני ספור, שאצטרך לוותר על נעוריי.

לפחות סוף שבוע אחד בשבועיים אוהד ואני היינו נפגשים אצלו בבית או יוצאים ומנסים את מזלנו עם המין היפה. הפסימיות של אוהד הלכה וגברה, הוא אפילו הפסיק להעמיד פנים שהוא שמח כלפי חוץ. בכל מפגש בנינו הקנאה נראתה בעיניו, התלונות על בזבוז הזמן שלו בצבא לא פסקו. יום אחד הוא סיפר לי שהיחסים שלו עם לימור מהבסיס, שלדעתי דומה שתי טיפות מים לעלמה זק,  התחזקו והם מדברים המון. לא הבנתי אם היחסים בניהם רומנטיים או אפלטוניים, לפחות אוהד לא התוודה. במסיבת יום הולדת שהוא ארגן אצלו בחצר ראיתי איך שניהם אוהבים, קיוויתי בשבילם שזו אהבה מעבר לחיבוקים, הגיע לילד הזה שיאהבו אותו אהבת אמת.

חצי שנה עברה והבדיקה הראתה תוצאות דומות. קראו לועדה רפואית חוזרת. חיכיתי בחדר המתנה יחד עם עוד חמישה, שתי בנות ושלושה בנים, אחד מהם סיפר לי שהוא אזרח כבר שנה בעקבות ברך שהתפרקה לו, וכרגע הוא עובד בעבודה מסודרת וקיווה שישחררו אותו סופית מכיוון שגם ככה נשארו לו רק ארבעה חודשים. חצי שעה לאחר מכן הוא יצא מחדר הרופא עצבני ובועט, החזירו אותו לארבעה חודשים.

בחדר ישבו רופא צבאי וקצין צעיר שהחזיק פנקס ביד. הרופא קרא את התיק שלי ואת התוצאות החדשות תוך פחות מדקה וקבע שעליי לרוץ להבדק שוב ואין שום סיכוי שאני חוזר לצבא. "24 או 21", שאל הקצין הצעיר את הרופא וכתב בפנקס את הפרופיל החדש שלי, שהוא 21 וכך בעצם שוחררתי סופית מצה"ל. לא נתתי לרופא הצבאי להלחיץ אותי, אך נאלצתי לחזור לבדיקה חוזרת שבוע לאחר מכן.

הפגישה המסורתית שלי עם אוהד נדחתה, תכננו לצאת למסיבה ברמת ישי יחד עם חבריו, אך התעצלתי ונשארתי בביתי. אותו סוף שבוע העברתי במנוחה לפני הבדיקה. במוצאי שבת נכנסתי לישון בשעה מוקדמת על מנת לקום רענן ורגוע ביקיצה טבעית, אולם טלפון בשעה 06:30 העיר אותי, זה היה קובי ששירת איתי בבסיס. שמעתי רק דבר אחד ממה שאמר. אוהד מת.

סוף אופציה ב.

הפגישה המסורתית שלי עם אוהד נדחתה, תכננו לצאת למסיבה ברמת ישי יחד עם חבריו, אך התעצלתי ונשארתי בביתי. אותו סוף שבוע העברתי במנוחה לפני הבדיקה. במוצאי שבת נכנסתי לישון בשעה מוקדמת על מנת לקום רענן ורגוע ביקיצה טבעית, אולם טלפון בשעה 06:30 העיר אותי, זה היה קובי ששירת איתי בבסיס. שמעתי רק דבר אחד ממה שאמר. אוהד מת. גוש מחנק נתקע בגרוני. אוהד נהרג בתאונת דרכים כשיצא עם חבריו למסיבה. הלוויה התקיימה בצהריים. הגעתי לבדיקה עם מועקה ודמעות בעיניי, הרופא הביט בי לאחר שקרא את התוצאות וחייך. אתה בריא.

קיבלת את מה שחשקת בו כל כך, אוהד.