"פתח לנו שער"
השעה עוד מוקדמת, שלא כהרגלו הוא הקדים לקום, הוציא זוג אופניים ששאל מבעוד יום והחל לדווש בכביש הראשי היוצא מן העיר. שקט עדיין בשעת בוקר מוקדמת זו, רק מכונית משטרה עם אורות מהבהבים מפטרלת לאט הרחובות הריקים. מתפללים ממהרים לבית הכנסת לשחרית של יום כיפור, מכונסים בתוך עצמם הם צועדים בתוך הדממה. לאחר השרב של הימים האחרונים נעמה לו קרירות הבוקר. קבוצת רוכבים חלפה על פניו, אנשי עסקים שרכיבה על אופניים היא להם ספורט הפנאי שבאופנה. הם לבושים בטייטס מרופדים בישבן, חולצות צמודות עם כיסים בגב ולוגו של חברות מובילות בחזית. מאחד הכיסים בולט הפלפון שגם היום אינם יכולים בלעדיו, לראשם קסדות צבעוניות כאלה שיש להן צורה אוירודינמית - יחי הרושם. הוא לובש מכנסי ספורט קצרים וחולצת טי לבנה, כבר אינו רגיל לדווש באופניים, צריך להיכנס לקצב אחיד ולשמור עליו כדי לְשָמֵּר את הכוחות. הוא מבטל את רעיון התחרות שחלף בראשו כשחבורת הרוכבים חלפה על פניו, עוד דרך ארוכה לפניו ואין לו חשק לקבל התכווצות שרירים. ואל לו לשכוח שהוא עוד צריך לעשות את אותה הדרך חזרה. גם אין לו בקבוק מים, כזה שצינורית נמשכת ממנו לשתיה תוך כדי נסיעה והוא צמוד למסגרת האופניים. הוא אינו צריך אותו, הוא הרי צם.
בבית הכנסת התחילו בתפילת שחרית של יום כיפור. עוד מעט יכו באגרוף קמוץ על לוח לבם, "על חטא שחטאנו לפניך..." אחר כך, בין שחרית למוסף יתפללו "יזכור". הוא צריך להגיע לפני כן ליזכור פרטי משלו. יש לו מילים אחרות לזכור, יש לו "הזכרת נשמות" שהוא רוצה להעלות היום בִּשְנַיִם.
כשהגיע וקשר את האופניים אל הגדר, הסתננה תפילה מתוך בית הכנסת שבמקום, הוא עצר לרגע וניגב את הזיעה מן המצח, "שמע קולנו אדוני אלוהינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצום את תפילתנו..." הוא לא מתעכב ועולה במדרגות לקומה הרביעית. היא לא מחכה לו, הוא יפתיע אותה וביחד ישבו ויערכו את ה"יזכור" הפרטי שלהם.
כשנכנס אליה היא עדיין ישבה לבושה בכותונת הלילה ובחלוק, עוד לא התחילה את אבלו של היום. שתתה כוס קפה וכשראתה אותו התרחבו עיניה בפליאה, היא חיבקה אותו ואמצה אותו בחום אל לבה, לא מבינה כיצד הגיע אליה ביום אומלל זה, אחר כך התעשתה והציעה לו משהוא קר לשתות, הוא סרב בעדינות הסביר שהוא צם, אמר שהוא רק ישב וינוח וינסה להכהות את כאבה שהוכפל השנה, סיפר שרכב על אופניים. לא. הוא לא רוצה שום דבר, רק להיות אתה.
ישבו על שתי הכורסאות, דיברו והעלו זיכרונות., וצחקו. דיברו על בן שהוא גם דוד, דיברו על סב שהיה בעל. והזיכרונות מעורבבים אלו באלו, ואין מוקדם ואין מאוחר, מותר לדבר על הכל היום לא עורכים רשימות - היום הוא יום שבתון. הוא דיבר והיא הקשיבה בחיוך, היו סיפורים מן העבר שניזכר בהם כעת, הוא גם סיפר בגאווה על בתו ועל דברים של הווה ועתיד. אחר כך היא דיברה, אצלה הכל עבר, ההווה לא נחשב והעתיד מעורפל. היא סיפרה דברים על עצמה, כאלה שידע וכאלה שלא, והקשיב בסבלנות עם חיוך קטן בזוית הפה. אחר כל הגיע תורו והוא הוסיף וסיפר וגם היא הוסיפה דברים ואהבה גדולה הייתה להם שם לחברה, ונדמה לי שגם שְכִינָה הייתה שם.
הוא לא ידע, אבל הקדוש ברוך הוא, שישב קצת משועמם שם למעלה, עקב אחריו מרגע שעלה על אופניו. ומאיפה שידע? אין לו ליושב במרומים מה לעשות רק לעקוב אחריו? אבל האל הביט בו רוכב על אופניו, רגליו מפעילות את הדוושות, עיניו נעוצות בכביש האספלט הנמשך לפניו ומבט מלא נחישות על פניו. הוא עקב אחריו מגיע לבית סבתו, קושר את האופניים ועולה אליה. הוא הקשיב לתפילה שלהם, תפילת הזכרונות, היה משהו מוכר בתפילה שלהם, אלו לא היו המילים זה היה המשהו האחר שנוסף אליהן, זו הייתה התפילה המיועדת לפתוח שערי שמים. אמנם רק לפנות ערב יִשָמַע בבתי הכנסת קולם של המתפללים, "פתח לנו שער, בעת נעילת שער..." הוא מכיר את התפילה בעל פה, מאות בשנים שהוא מקשיב לה, בעיניים עצומות הוא יכול לחזור עליה, היא כבר לא ממש עושה לו את זה. אבל התפילות האחרות, אלה שאינן נאמרות בשעות היעודות ושגם הטכסט שלהן שונה, אלה מטרידות את מנוחתו ולהן הוא מחכה בכליון עיניים, וכשפעם בכמה שנים מגיעה אליו תפילה כזו הוא מתבשם בה. לדעתו גם החיים שם למטה זקוקים לשינוי, הרי הם בצלמו נבראו אז למה הם חושבים שהם בנויים אחרת? למה הם לא משנים קצת ומגוונים?
הוא מסתקרן מאותו מדווש אופניים שנושא אליו כעת תפילה ואפילו אינו יודע שהוא מתפלל, זה כל היופי שבדבר. עוד מעט הוא יברר עליו כמה פרטים, אבל לכל הרוחות, איפה הוא כבר שמע תפילות שכאלה? זהו, כעת הוא נזכר, סיפור יפה שילדים לומדים בבית הספר, אבל מה שמו של הסיפור? מנסה אלוהים להיזכר , מה שמו? מה לעשות והזכרון כבר לא מה שהיה.
"נדמה לי שהשם הוא 'אם לא למעלה מזה'," לוש מיכאל על אוזנו.
"אהה נכון, סיפורו של י. ל. פרץ על אותו נער ששרק בבית הכנסת ושריקתו היא שפתחה שערי שמים."
"אתה רואה אדונַי, אם אתה רוצה אתה נזכר".
הכוונה המלאה, מסבירה המורה, היא החשובה. הוא יודע, הוא לא צריך הסברים של מורים. הם לא מבינים שנמאס לו מאותם טכסטים מוכרים שחוזרים על עצמם, הוא רוצה משהוא חדש שירגש אותו. אבל הם שם למטה צריכים נוסח שדבק בעצמו ואינו משתנה. פוחדים לשנות, רק את המנגינה הם מחדשים מדי פעם. רגע, ומה עם הבעל שם טוב, הוא נזכר שהיה סיפור דומה, לא שריקה אלא חליל. המקרה של הילד שלא הצליח ללמוד לקרוא ולכתוב, בטח היה דיסלקטי, אבל הפליא לנגן בחליל ורצה לנגן בבית הכנסת במקום תפילה. אלוהים נזכר כעת שכעס על האב שהיה מרובע ושמרן כמו רוב האבות וטמן את החליל בכיס מעילו. הוא נזכר כעת איך ישב במרומים וראה את מצוקתו של הילד, אבל גם ראה מצוקתו של האב, שלא יכול לשנות דרכיו. ואז נשמעה פתאום נגינת החליל הענוגה, הילד הצליח לחלץ את החליל מכיס המעיל. כמה ריגשה אותו הנגינה. הוא זוכר גם את מבוכת האב, את כעסם של המתפללים ואת עיניו הבורקות של הבעש"ט, שידע שזו הייתה התפילה האמיתית. (גם היום היוא יושב ומתענג על נגינתו של אותו כפרי שמנגן בחליל להנאתו בשמים).
הוא עכשיו בשוונג של סיפורים, הוא מסתכל על מיכאל מימינו ועל גבריאל משמאלו ומזכיר להם את אותו בעש"ט שנעלם מבית הכנסת ביום הקדוש, והתגלה עטוף בטלית ממלמל תפילת יום כיפור וסוחב עצים להסקה לאלמנה חולה ומדליק לה את התנור. והם מצידם מזכירים לא סיפור אחר על רב משה לייב מסַאבּוֹב שהיה בדרכו לנהל תפילת "כל נדרי" ועצר להרדים תינוק בוכה שנשאר לבד בבית . שנתו של תינוק תמים היא התפילה האמיתית וזו של בית הכנסת, שתחכה - חשב הרב.
"חברים", פנה אלוהים אל מלאכיו, "תפתחו את הלפטופ שלכם ותכניסו את רוכב האופניים לרשימה שלנו, יש לו תפילה שמעלה את תפילותיהם של כל המתפללים שם למטה - למעלה."
"אנחנו מכירים אותו," אומרים לו מיכאל וגבריאל, "הוא כבר מזמן אצלנו ברשימה, אבל תדע לך שכשיגיע למאה ועשרים ויבוא אלינו, תהיה לך בעיה כיצד להאכיל אותו, את מדווש האופניים הזה לא מעניינים לא שור הבר ולא ליוויתן ולא נקטר אלים, איך אומרים שם למטה, It is not his cup of tee , תן לו חומוס עם פיתה ופחית 'רד בול' והוא מסודר, אז איפה תמצא כאן אצלנו בשמים חומוס?"
"נמצא," עונה להם אלוהים, "חוץ מזה מה עם שׂלו וברבורים?"
"השתגעת, עור ועצמות וכאלה..."
"בחייכם, יהיה בסדר, בשביל אחד כזה בנבחרת נעשה מאמץ."
ויושבי מטה לא יודעים דבר על הנעשה שם למעלה, והם ממשיכים להתפלל ונושאים קולם
"מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים..." ומוסיפים ואומרים, "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים..." ואחר כך בא פיוט "נתנה תוקף", ויושבי מרום מקשיבים ובכמה מבתי כנסיותיהם שם למטה הם מנסים לחן חדש, אלוהים אוהב את המנגינה החדשה והוא מקשיב ומצטרף לשירה, "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע..." הוא רק לא אוהב את מעשהו של אותו ברוך ממגנצה, יש לו בעיה עם קידוש השם, אבל שם למטה מעריצים אותו, עובדה שהכניסו את הפיוט שלו למחזור התפילות. הוא יותר אוהב את השריקה את הרדמת התינוק עם תפילה של שיר ערש ואת מדווש האופניים. אבל הוא כבר מזמן יודע שאין טעם להתווכח איתם שם למטה, הם איבדו קצת את הכיוון.
סבתא ונכד יושבים זה לצד זה ומתפללים את תפילתם ואינם יודעים כי מי שרואה הכל וצופה בכל שומע תפילתם ותפילתם התקבלה.
שעות הבוקר חלפו והוא צריך לחזור, דרך ארוכה לפניו. הסבתא דואגת,
"איך תחזור? אתה עייף אולי תשאר כאן עד צאת היום?"
אבל בת ואשה מחכות לו, "יהיה בסדר," הרגיע אותה, "חצי שעה בסך הכל."
"אבל אתה לא אכלת שום דבר וגם לא שתית," דואגת הסבתא.
"יהיה בסדר סבתא'לה," אמר והלך.
היא נותרה לשבת בכותונת לילה ובחלוק והדמעות זלגו על לחייה. היא בכתה, ולא על אובדנה בכתה, לא על אלה שהלכו ממנה אלא על אלה שאיתה. היה זה בכי שמהול בו גם קצת אושר, בכי על מה שיש ולא על מה שכבר איננו. אחר כך התפנתה לבַכּוֹת גם את מתיה, את בנה החייל ואת האיש שחלק את חייו איתה ולפני חודשיים הלך לפגוש את בנם. ונזכרה גם בכל המתים שלה שלקחה המלחמה ההיא. והקדוש ברוך הוא ליקט דמעותיה ומליחותן מתקה לו.
אחר כך התפנה לעקוב אחר מדווש האופניים, צהרי היום השמש קופחת וחם, ראה את הזיעה נוטפת ממצחו והביא עננים מעל ראשו שיצל לו. כשבא זה רכוב על אופניו אל רחובה של עיר, התחרו בו ילדים עליזים, הוא דיווש מהר יותר קרץ להם וצחק מאושר.
כשפנה היום, בבגד לבן עמדתי בבית הכנסת, "פתח לנו שער, בעת נעילת שער כי פנה היום..." נשא החזן את קולו. הקול היה קצת עייף בסיומו של יום, אבל עדין זך וצלול הוא נישא מעל ראשי המתפללים, מחפש פתח דרכו יעלה למעלה, אבל החלונות סגורים שלא תחמק צינת המזגנים.
ואז קרה דבר, פתאום הרגשתי ברעד שעבר באולם וחשתי בפתיחת השער, בתוך טורנדו שקוף נשאבתי למעלה ולרגע הייתי במקום משם ראיתי את קצה העולם ואת המקום שלא רואים ממנו יותר שום דבר, ואז שבתי למקומי ושלווה גדולה ירדה עלי.
ולא ידעתי שתפילתו של בני הייתה זו שפתחה לי שער.
