עזובת הנפש

ראו נא עזובת הנפש

דחוית היד

והיא ערירית ליומה

ונטושה בלילותיה,

מי ישאל לעיניה

ויאזין לרחשי ליבה

ומי יישא דמעתה

קלונה וכאבה,

את מרור נפשה

לקחה עימה

צידה לדרכה-

בת לווייתה,

צעוד קדורני

באפס תקווה

יצאה לגורלה

כיציאת הנשמה,

ועיניה דמעה

כבדו הן בלחייה

רק חרט שעל האבן

יעיד מה רב יגונה,

להלמות ליבה פסעה

טפוף אחר צילה

כהלמות הפטיש

על קורנס תקוותה,

רק במעלה הדרך

על אותה גבעה

ממרחק -

נצנץ האור קמעה וכבה.