במה

היא הלכה בין כותלי החיים שחסרו כל יציבות, פגשה אנשים מוצגים לראווה, תאוות החיים נוזלת מהם.

היא חיפשה את הגואל בין כולם. זה שייקח אותה מכאן אל שבילי דמיונה המפותח.

היו הרבה מועמדים, כולם ביקשו להתקבל. יום יום היא הלכה אל אותה הבמה וחיפשה את האחד שיעבור את האודישן.

לפעמים הבמה הייתה ריקה, ואז היא הייתה מטפסת עליה בעצמה ומדמיינת שהיא באודישן והעולם הוא הבוחן.

שעות רבות היא עמלה בניסיון להגיע אל התוצאה המתבקשת, עד שהיא הייתה יורדת מן הבמה 

ומחליטה שמקומה הוא בכיסא מול הבמה, עם יכולת פרספקטיבה כלפי העומדים עליה.  

עובר אורח אחד, בחור מכוער למדי, סיפר לה שהוא בדיוק מה שהיא מחפשת.

היא העלתה את האופי שלו לאודישן.

הקריטריונים שלו היו מתאימים לה בדיוק כפי שהוא סיפר.

 היא פקדה עליו לרדת מהבמה והחזירה לו את מלבושו החיצוני.

הוא לא התקבל.

דמיונה המפותח הלך והתמעט יחד עם השנים שעברו עליה.

הבמה שלה קרסה משימוש יתר וחוסר תחזוקה.

היא התהלכה בין במות רבות, רובן היו הרוסות ומאסו כבר במשקלם של בני האדם.

פעם אחת, היא נתקלה בבמה יפה להפליא.

מראה היה כמעט זהה לזאת שהייתה לה בשנותיה הצעירות.

היא נעמדה עליה כדי לבדוק את יציבותה. תחושה של אופוריה אפפה אותה.

אישה אחת שהייתה שם צעקה לה שהיא לא התקבלה, ונזפה בה שתרד מיד.

היא התביישה וחיפשה דרך מילוט, שתסתיר אותה מפניה המשפילות של בעלת הבמה.

מאחורי הקלעים היא הבחינה בגרם מדרגות המוביל את ההולך בהן בשיפוע של ירידה.

דרך המדרגות הייתה צרה בצורה מוגזמת, כאילו נועדה למידתה המדויקת.   

היא החלה לרדת בעקבותיהן.

בהגעתה, היא ראתה במה הפוכה. צורתה הייתה מוזרה במיוחד, מלבנית, סימטרית מאוד.

אותה במה חסמה כל יכולת ללכת למקום אחר מלבד לעצמה.

האישה הייתה עייפה. היא החליטה לתפוס תנומה, לפני שתעלה בחזרה במדרגות שבהן היא ירדה.

הקור היה רב. 

עפר ירד אט אט במורד המדרגות וכיסה את גופה של האישה, בעוד שנת הישרים שבה היא שקעה, רק הולכת ומעמיקה.   

פעם ראשונה שאני כותבת משהו שהוא לא שיר. אשמח לשמוע מה דעתכם.