דרוש נשיא במצב טוב: חלק 1 - בנק

פרק 1 - נא ללחוץ על הכפתור המתאים

"ידיים למעלה – זה שוד!"

 השומר, שעמד על-יד דלת הכניסה, הסתובב אלי בעצלתיים, התקרב ואמר:"קח מספר, בבקשה. ואל תצעק."

"כנראה שאתה לא הבנת, זה שוד!"

כן, כן, הבנתי אותך. עוד מן הפעם הראשונה. אבל אתה צריך לקחת מספר."

הסתכלתי על השומר ולא הצלחתי להגיע למסקנה – האם הוא לועג לי, או שהוא סתם מטורף.

"תקשיב לי אדוני, תרים את הידיים במהירות מופתית ותזוז נא הצידה." תמיד הייתי רגיש לאחרים – אני מאמין שאין צורך לפגוע ברגשות של אנשים בלי סיבה, ומה יכול להיות מעליב יותר לבן אדם מתורבת מאשר דיבור לא נאות?

השומר הרים את ידיו בחוסר אכפתיות ושאל, "האם כך זה בסדר?" כאשר הנהנתי להסכמה, הוא הוריד אותן והמשיך, "טוב, וכעת אני מבקש ממך יפה – קח מספר. ובבקשה, תפסיק כבר לנפנף בנשק – אתה עוד יכול לפגוע במישהו או, חס וחלילה, אתה יכול לשבור משהו. רק זה היה חסר לנו כאן."

אני הפניתי את מטול הרימונים כלפי מטה, וממנו התגלגל רימון. השומר התחיל לרטון בכעס, "הרי אמרתי לך שאתה יכול לגרום לנזק." הוא וידא כי הרימון לא השאיר סימנים על הרצפה והשליך אותו בבעיטה אל הקיר. "איש צעיר, תתנהג נא כיאה לשודד מתורבת ותיקח כבר מספר תור!"

 ראיתי איך שילד קטן התקרב אל הרימון, הרים אותו והתחיל לבחון אותו. פניתי לרוץ אליו כדי לקחת ממנו את מיכל המוות הזה לפני שהוא יגלה איך מפעילים אותו, אך אמו הקדימה אותי, "אלברט, אל תרים כל מיני שטויות מהרצפה. אי אפשר לדעת איפה זה היה." היא הוציאה מידו את הרימון, התקרבה אל פח אשפה שהיה מחובר לעמוד וזרקה את ה"שטות" פנימה.

כעת אני הייתי מבולבל כל כך, שבלי לחשוב יותר מדי ניגשתי אל מכשיר שמוציא מספרים. על הצג שלו הופיע כיתוב: "בחר תור מתאים: 1- המחאות ומזומנים, 2 - תשלומים, 3 - אשראי, 4 - שוד."אני אוטומטית לחצתי על 4 ופתאום נורה אדומה, שהייתה מחוברת אל אחד העמודים, התעוררה לחיים והתחילה להבהב. מהרמקול הסמוך נשמעה אזעקה לא חזקה וקול גברי עמוק אמר שלוש פעמים, "שוד!" אחר כך הוא כחכח ואמר שוב, "שוד!"

כולם פנו אלי. רבים חייכו, חלקם מחאו כפיים. ילד קטן, שעמד עד כה בשקט עם אימא שלו, פתאום התחיל לנוע בחוסר סבלנות, מסובב את ראשו לכל הכיוונים, מנסה למצוא על מי דיבר הרמקול. כאשר הוא גילה אותי, הוא שלף מתרמיל הגב שלו מחברת ועט ורץ לעברי.

"אדון שודד, אולי תוכל לחתום לי כאן?""מה אתה רוצה שאני אכתוב לך?" אף אחד עוד לא ביקש ממני שאחתום לו – אם לא מחשיבים את המשטרה, כמובן – כך שחשתי אסיר תודה לילד הזה על כך שנתן לי הזדמנות להרגיש חשוב וידוען."תכתוב: למיקי מהשודד האמתי."

"אתה לא רוצה שאכתוב גם את שמי – אחרת איך ידעו איזה שודד חתם לך?"

"מה, אתה שודד מיוחד? אתה שדדת כבר?" העיניים של מיקי התרחבו בציפייה לשמוע את המידע הנוראי.

 לא יכולתי לאכזב אותו, "כמובן. אפילו פעמים רבות." מצד אחד, זה היה נחמד להיות אליל עבור הילד. מצד שני, המצפון שלי התמרד על השקר הכל כך חצוף. לכן החלטתי קצת להפחית את הוותק שלי כשודד, "למרות ש-'פעמים רבות' זה יחסי למדי. ישנם כאלו שיחשבו שזה לא כל כך הרבה". בראשי הבזיקה מחשבה: 'ואולי בכלל לא, כי ממתי ניסיון כושל לצאת מקיוסק עם ממתק בלי לשלם עבורו, יכול להיחשב כוותק בשוד?', אבל דחפתי את המחשבה הקטנונית הזאת מראשי בידיים ורגליים ובמקום להביע ספקות שהיו לי בשפע, רק חייכתי לילד.

"תגיד לי, אדון שודד, זה היה מסוכן יותר מאשר כאן?"

הסתכלתי סביבי - בכל מקום עמדו אנשים מחייכים, אף אחד לא התכוון להפריע לי לשדוד. כל דבר מסוכן יותר מאשר כאן.

"כן," ואני חתמתי לו במחברת.

"בהצלחה בשוד שלך, אדון שודד."

"תודה, מיקי." ניגשתי אל השומר, הראיתי לו את המספר התור שלי ושאלתי, "ובכן, כעת אוכל לשדוד סוף-סוף?"

הוא העיף מבט על הנייר עם המספר שלי, ואז על המספר על הלוח האלקטרוני מעל הקופות ואמר, "אני מצטער, אבל יש עוד שניים לפנייך. נא לשבת ולחכות," והוא הצביע על שורה של כיסאות לאורך הקיר החיצוני של הבנק."מה זאת אומרת שיש עוד שניים? שניים מי?"

"שני שודדים. למרות שנראה לי כי שני אלה הם בעל ואשה," והוא הצביע על הזוג, שלא יכולתי לתת לו יותר משלושים, וזאת אחרי שחיברתי את גילאים של שני בני הזוג יחד. הם ישבו בחוסר נחת על הכיסאות הקרובים לקופות וכל הזמן הסתכלו מסביבם, כאילו מוטרדים ממשהו. "אם הם באמת זוג, אז אני מאמין שהם ירצו לשדוד יחד, כך שתורך יגיע בקרוב מאוד."

"למה הם לא מתחילים כבר לשדוד?" שאלתי אחרי שראיתי דלפק פנוי משמאלי.

"הא, כי יש להם נשמה טובה - הם היו כמעט על-יד הקופה כאשר לבנק נכנסה אישה עם תינוק וביקשה מהם לעבור בלי תור. ברגע שהיא תסיים, גם הם ילכו לשדוד. אבל שנייה, נראה לי שהם שינו את דעתם ועוזבים. רגע אחד–" והשומר רץ במהירות לעברם. הבחורה ראתה אותו ראשונה והחווירה. הבחור שם לב לאיש מיד אחריה והחל למעוד. השומר התקרב אליהם וחייך, "חבל שהבנק שלנו לא זכה לשרת אותכם. מקווה לראות אתכם שוב. שיהיה לכם יום טוב." הוא הקדים אותם ופתח להם את דלת היציאה לרחוב.

אני כבר הפסקתי להיות מופתע והתיישבתי על כיסא, אך דקה מאוחר יותר הלוח האלקטרוני הראה את המספר התור שלי יחד עם מספר הדלפק אליו אני אמור להגיע - שבע – ואני קמתי על רגליי. ניגשתי אל הדלפק שאליו הוזמנתי, עוקב במבטי אחרי האישה עם התינוק שבדיוק התחילה להתרחק ממנו. וכך, לא שמתי לב שמישהו מדבר איתי:

"כמה אתה צריך, אדוני? אדוני? אדוני!"

סובבתי את הראש ועיני התמקדו על אשה מאחורי הדלפק. החיוך שלה נראה לא טבעי, כאילו הוא לא היה שלה – לפה שלה אומנם הייתה צורה של בת-צחוק, אך בעיניה לא היה שום רמז לחיוך. לא היה אפשר לראות בהן אף שום פחד או כעס, או עניין כלשהו בנעשה מסביב. למעשה, קראתי בעיניה אדישות של בן אדם שמשועמם מעצמו. הבטתי יותר מקרוב על החיוך והבחנתי כי מימין, מעל הפה, הוא קצת התנתק מהעור, ובחריץ שנוצר ראיתי קצוות שערות של שפם קצרצר של האישה. 'היא צודקת', חשבתי לעצמי, 'אם מדביקים חיוך, לא חייבים לגלח את השפם'.

 "אדון שודד." ראיתי את השומר ממהר לקראתי עם פרצוף מוטרד. מה כבר היה יכול לקרות שכל כך ידאיג אותו?

פרק 2 - בואו נתרכז בשוד

 

"אדוני," השומר התקרב אלי, "בחוץ נמצא מישהו שטוען שהוא אתך. אני חושב שיש לו בעיה עם פקחי העירייה. אולי תוכל לבדוק את העניין, כי הוא עושה יותר מדי רעש וזה מפריע ללקוחות הבנק."

'פקחים? רק זה מה שהיה חסר לי' – המחשבה הפעילה את רגלי ורצתי מיד החוצה. ביציאה מהבנק נתקלתי בשני גברים שהחזיקו את מוטי בחולצתו ולא אפשרו לו להיכנס לתוך הבנק. ברחוב, מול הכניסה חנתה פורד מסחרית כחולה. זה היה רכב המילוט שלנו ומוטי היה אמור לשבת בתוכה ולחכות שאצא מהשוד. למה הוא רצה להיכנס פנימה? ומה הפקחים רצו ממנו? הייתי ממש מבולבל.

 "סליחה, מה קורה כאן?" שאלתי בקשיחות מדומה את זוג הפקחים.

"לא קורה כאן כלום, פשוט האיש לא מוכן לשלם את הקנס שהוא קיבל. הוא אומר שאין לו כסף. אנחנו תכף נזמין את המשטרה שיכלאו אותו עד שישלם. ומי אתה, בעצם?"

"אני השותף שלו. למה נתתם לו קנס?"

"הוא חנה במקום אסור. מה, לא ברור?"

"האם אסור לחנות מול הבנק? הרי אין שום שלוט על כך."

"ברור שאין, כי כולם מכירים שמול הבנקים מותר לחנות רק אם שילמת קנס."

"לא הבנתי משהו – קודם צריך לשלם קנס ואחר כך מותר לחנות?"

"לא בהכרח, אפשר גם קודם לחנות ואז לשלם קנס."

 אני התחלתי להתעצבן מהשטויות של הפקחים והוצאתי עוד רימון מהכיס הפנימית של מעילי. שני האנשים שעמדו מולי לא התרשמו יותר מדי ממה שראו והמשיכו להחזיק במוטי.

 "עזבו את הנהג שלי - אנחנו כאן שודדים בנק."

"מזל טוב."

 לא ידעתי מה לענות. הייתי כל כך מבולבל מההתנהגות שלהם. אומנם הייתי כרגע במקום זר לי, אבל איך ייתכן שהאנשים כאן יהיו כל כך שונים?

"כנראה לא שמעתם, אמרתי שאנחנו שודדים את הבנק."

 "למה לא שמענו," אמר הגבוהה בין הפקחים, עדיין מחזיק בחולצתו של מוטי. "שמענו היטב, לכן איחלנו לך כל טוב."

 השתתקתי עוד פעם, לא יודע איך להמשיך. אולי אני בחלום? אולי אם אצבוט את עצמי, אתעורר. קירבתי את היד אל הפנים בכדי לצבוט את הלחי שלי, אבל הרימון נשמט מהיד.

 "סליחה, אדון השודד - נפל לך רימון," והפקח הנמוך הרים אותו מהרצפה ומסר לי. "צריך להיזהר אתם, הם בכל זאת קצת מסוכנים."

"פקחים יקרים," תפסתי שהקול שלי רועד ועצרתי בכדי להירגע.

"פקחים יקרים, אתם מפריעים לנו בשוד שלנו. תעזבו בבקשה את הנהג שלי כדי שנוכל לברוח מכאן ברגע שנסיים את השוד."

"לא."

"מה לא?""לא נשחרר את הנהג שלך. הוא חייב לשלם את הקנס."

"אבל אין לנו כסף."

"זו לא בעיה שלנו. אנחנו פשוט נמסור אותו למשטרה."

משהו הדומה למחשבה חכמה הבזיקה בראשי. "האם תוכלו לחכות כמה דקות עד שאגמור לשדוד ואז אשלם לכם את הקנס?"

הנמוך גירד בראשו, הסתכל על השני בניסיון למצוא אצלו תשובה, אבל כשלא ראה שם שום דבר שהיה עוזר לו, הניף בהכנעה את ידו - "בסדר. אבל חם מדי בחוץ. נחכה לכם בפנים."

וכך, ארבעתנו נכנסנו לתוך הבנק, ששם ראיתי שהתור שלי נתפס על-ידי אישה זקנה. שמעתי אותה מתווכחת עם הפקידה על כך שהיא לא מוכנה לקבל ממנה את ההפקדה שלה.

 "למה בקבוקים שלי לא טובים עבור הבנק שלכם? לא כתוב בשום מקום שאסור להפקיד בקבוקים אצלכם."

"גברת, את הבקבוקים הריקים מקבלים רק בסופר ורק שם משלמים עבורם."

"אבל למה אתם לא יכולים להתנהג כמו בסופר?"

"כי בסופר מטפלים בלקוחות בהוגנות."

"ולמה אתם לא יכולים לטפל בלקוחות בהוגנות?"

"כי אנחנו בנק, גברת, וזה לא תפקידינו להיות הוגנים."

"אבל זה לא אנושי להתייחס כך ללקוחות, כאילו שלא אכפת לכם מהם."

"אני שמחה שסוף סוף הבנת את מהות הבנק, גברת."

 לא המשכתי להקשיב לשיחה שלא הובילה לשום מקום והסתכלתי על השומר, מביע שאלה אילמת עם הידיים.

"סליחה, אדוני השודד. חשבנו שהחלטת לא לשדוד היום. בבקשה, עוד דקה תהיה פנויה העמדה היא ", והשומר הצביע על הדלפק מספר ארבע.

 ואכן, כעבור זמן קצר ביותר, גבר צעיר שקיבל שם שרות התחיל להתרחק מהדלפק. ניגשתי אל הפקיד והתיישבתי בכיסא מולו.

"אני שודד אותכם. נא לתת לי את כל הכסף שברשותכם." אמרתי במעין חגיגיות.

 "שם?"

 כל מצב הרוח העליז שלי נעלם בין רגע.

"מה? שם? השתגעת? מה זה עניינך בכלל?"

 הפקיד לא התרגז מדבריי, אלא רק הנהן לחוסר הסכמה.

"פשוט השיחה בינינו הייתה יכולה להיות הרבה יותר נעימה לו היינו מכירים אחד את השני בשמות."

"איזו שיחה? לא באתי לשוחח כאן. באתי לשדוד. מה, כל כך קשה להבין זאת?" לא ידעתי האם להתרגז או לתת לעיפות שהרגשתי מהמצב המטופש הזה להתפשט בתוכי.

"טוב, איך שאתה רוצה. פשוט, לפני שבאתי לעבוד בבנק, הייתי פסיכולוג. ולכן תמיד למדתי את התנהגות האנשים. שמתי לב שרוב השודדים שמחים מאוד לספר על הילדות הקשה שלהם, על איך שההורים שלהם היו מזניחים אותם, איך שהסביבה שלהם לא תמכה בהם. האם אתה בטוח שלא תרצה לדבר על כך?"

 הרגשתי שהעייפות לא המתינה כדי שאאפשר לה להשטלט עלי והתחילה לעטוף אותי במהות הדביקה שלה. ניערתי את ראשי כדי לפחות הראש ישתחרר מאחיזת העייפות והתחילתי להתעצבן. תפסתי את הפקיד בדשים של המעיל שלו והתחלתי לנער אותו בחזקה – "ת-ן ל-י א-ת ה-כ-ס-ף!"

 שמעתי מאחוריי המולה רבה. הסתובבתי וראיתי שחצי מהלקוחות הבנק באו לראות מה קורה.

 "מה, לא ראיתם אף פעם שוד אלים?"

 כל הראשים התחילו לנוע לשלילה. כמעט פרצתי מצחוק – כמה עשרות נשים וגברים, מבלי להזכיר ילדים, עמדו לפניי עם פיות פעורות, ראשיהם מסתובבים לשמאל ולימין, בעיניהם ברק של הנאה ממה שהם רואים. מי האנשים האלו? הם נראים לא מהעולם הזה. אבל לא משנה, הרי הבטחתי לעצמי להפסיק להיות מופתע.

 נשמתי כמה פעמים עמוקות. שמתי לב שאני עדיין מחזיק את הפקיד ועזבתי אותו. הוא שקע לתוך כיסאו והתכוון להתעלף כאשר הסתכלתי עליו שוב ועשיתי לו פרצוף זועף. הוא התאושש בין רגע והתחיל להוציא את כל הכסף שהיה בקופתו. כשהוא סיים להפריד את מגירתו מהשטרות, הוא התחיל לספור את הכסף. אני, בינתיים, ישבתי עם ראשי מושען על-ידי, עקבתי אחרי האיש בעיניים וחיכיתי בסבלנות.

 "הנה, שלושת אלפים שלוש מאות חמישים ושבע לקק. זה הכל", אמר הפקיד בקול קצת רועד. לא מיד הבנתי ש"לקק" מתייחס לא לפעולה שאני אמור לעשות לפקיד, אלא לשם שהיה לכסף כאן.

 "אדון השודד, אל תאמין לו שזה כל הכסף, הרי יש עוד קופות". הפקיד ירה מבט מעוצבן על האישה שעמדה משמאלי וחייכה אלי.

הוא קם מכיסאו וניגש לקופה משמאלו. משם הוא הביא יותר מעשר אלף לקק והניח את השטרות על הדלפק.

 "אולי אפשר לקבל גם שקית? אתה הרי לא מצפה שאסחב את כל הכסף ביד, לא?"

"אני לא מבין אותך, לא יכולת להתכונן לשוד כמו שצריך?" אבל מבטי המרוגז השתיק את הפקיד והוא רץ להביא שקית. אחרי שמילאנו אותה בכסף שהיה על הדלפק, ראיתי שיש בתוכה עוד הרבה מקום פנוי. לכן ביקשתי מהפקיד להביא כסף מעוד לפחות שתי קופות. אבל גם זה לא הספיק והשקית התמלאה רק קצת יותר מחצי. שקעתי בהרהור, מה עדיף לי לעשות – להחליף לשקית יותר קטנה שתראה כאילו היא מלאה בכסף או לבקש מהפקיד שיביא לי עוד שטרות.

 פתאום שמעתי מאחוריי: "האם חשבת כבר איך תרצה להשקיע את כל הכסף הזה?"