נפילה

הוא ישב על ספסל אבן ארוך הסמוך לתחנה,  איש מבוגר וכבד גוף  שערו כסוף בלתי מסורק , אפו ולחייו  סמוקים ועיניו מזוגגות.
 מזג האuויר בחוץ היה קר כמעט קפוא.
המתנתי לאוטובוס. הוא הבחין בי קם ממקומו וניגש אלי. בגדיו הדיפו ריח קל של צחנה.  הושיט ידו לעברי ואמר בקול מתחנן, "אני צמא, רוצה מים."  
"אתה מתכוון לקנות וודקה בכסף שאתן לך?" שאלתי, על מנת להרחיקו. 
"אתה לא מאמין לי שאני רוצה מים?"  שאל  נעלב.
"האמת שלא," עניתי מייד ללא מחשבה . הבעת פניו העידה על עלבון ושמץ  תחינה. נכנעתי למבטו והכנסתי
ידי לכיס.
"טוב, כמה כסף אתה רוצה?"
"כמה אתה חושב מגיע לי?" חייך במרירות. הרמתי כתפי ואמרתי,
"שום דבר, לכל היותר שקל."
"אתה יודע, תן לי עשרה שקלים  ואספר לך סיפור, את  סיפור החיים שלי. ככה אני אקבל מה שמגיע לי ואתה תקבל גם משהו," חייך חיוך מתחכם.
נתתי לו עשרה שקלים. הוא הביט ואמר "אתה יודע מה,  עדיף שתיתן עשרים שקלים," הביט אל ידי האוחזת  בחופן  מטבעות. חייכתי לחוצפתו הוא מצא חן בעיני.

הוא הוביל אותי אל ספסל האבן, הניח קרטון על הבטון הקר והזמין אותי לשבת,
"שלא תתקרר,  קר בחוץ וספסל זה מבטון," התיישב ושלף בקבוק מלא עד מחציתו בנוזל שקוף.
"מים, אני שותה רק מים," אמר ולגם מהבקבוק לגימה ארוכה.
"שמי  אנדרי כגנוביץ, אולי שמעת עלי.  אני פה בארץ עשר שנים. ברוסיה  הייתי מאד מפורסם,  מוסיקאי, כנר גדול. ניגנתי עם תזמורת גדולה איזה מאה ועשרים מוסיקאים, באולם קונצרטים ענק אולי אלפיים מקומות, הכול שיש וזהב, המון מנורות קריסטל.  כשניגנתי, הרגשתי שאני  עף כאילו יש לי כנפיים.  מחיאות כפים היו כמו אלפי כדורים של ברד נופלים על  גגות. כשעמדתי לבד  מול קהל  כולם צעקו את שמי.  אתה יכול לתאר לך אותי שם על במה  מול כל האנשים שבאו לשמוע אותי מנגן, באו רק בשבילי." הוא עצם את עיניו והשתהה לרגע.
"לא קל להיות מפורסם עטוף בהצלחה, ככה אמרה  תמיד האישה שלי.  היא עוד אמרה שדבר הכי קשה בהצלחה, זה לשמור עליה. כי אם לא שמים לב נופלים ושום דבר לא עוצר אותך.  אני לא הקשבתי לה.  שמעתי רק את האחרים,  אלה שרצו להיות חברים שלי,  אלה שהיו מזמינים אותי לבלות איתם. היו שם שחקנים, סופרים, מוסיקאים, אנשי משטרה ואפילו פוליטיקאים מקרמלין. היינו הולכים יחד לבלות אחרי הקונצרטים, למועדוני לילה, אוכלים קוויאר שותים  וודקה ומשתכרים."  עיניו הבריקו כשנזכר באותם ימי  פאר והצלחה.   
" מלבד המוסיקה הייתי נשוי לנדיה.  אהבתי את האישה הזאת. הייתה לי גם בת קטנה יפיפייה, יוליה.  אישה שלי חכמה, היא רופאה. אמרה לי שהצלחה זה משהו מזויף, כמו החברים שלי. הם חברים  רק לרגע.  היא  הזהירה אותי, אבל  אני הייתי בתוך ענן של הצלחה, בתוך אדים של וודקה."  הוא השתתק  קרב את הבקבוק אל  פיו ולגם ארוכות, " המים  האלה טובים מאד, טובים מאד," אמר בחיוך.
שתקתי. לא רציתי להפריע לו. אפלולית הערב ירדה.  תאורת הרחוב הבליחה מפנסי הרחוב. אוטובוסים חלפו         והאנשים מיהרו, קר היה בחוץ. אנדרי הביט בי והמשיך לדבר, כאילו לא הפסיק,  
"שאלכוהול משתלט על חיים שלך, הוא מכתיב לך דרך. הוא חכם מאד האלכוהול. הוא בעצם בוס שלך, נותן לך להרגיש כאילו אתה שולט בו.
נדיה אמרה לי שהפכתי אלכוהוליסט, אמרתי לה שהיא מדברת שטויות, שאני שולט בעצמי, שאני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. אבל  היא צדקה. לאט, לאט איבדתי משהו, כבר לא ניגנתי כמו קודם.  התחלתי לזייף בהופעות  אם בכלל הצלחתי להגיע. השם שלי התחיל  להתקלקל, חברים עזבו אותי. התחלתי ליפול.  לא ידעתי כמה  עמוק אפשר ליפול. משקה נתן לי תמיד ביטחון שאני שומר על הצלחה שלי."
"שיקרת לעצמך כל הזמן?"  שאלתי.
הוא צחק צחוק מריר. "אתה לא תאמין אבל  לא שיקרתי לעצמי, אני האמנתי שאני באמת  למעלה.  המכה  הגיעה כאשר זרקו אותי מתזמורת  אחרי שהגעתי לקונצרט שיכור וחצי עירום. פתאום לא היו לי חברים ולא היה  לי כסף, ולא הצלחה. נדיה עבדה קשה בבית חולים, אני נשארתי עם יוליה בבית בדרך כלל שיכור. יוליה הביטה בי תמיד  עם פחד  בעינים, כי לא ידעה איך אני אתנהג. אתה מתאר לך מה זה שבת שלך מפחדת ממך.
יום אחד נדיה  אמרה לי שהיא רוצה לעזוב אותי, להתגרש. בכיתי, הרגשתי כמו קליפה של תפוח אדמה. התחננתי, אמרתי לה שאני אוהב אותה, שאני לא יכול לחיות בלעדה. שאני כמו עץ יבש והיא כד של מים, אם היא הולכת, אני אמות.
רק אז התחלתי להבין שאני מתגלגל בדרך למטה, שהדבר היחידי שיכול לעצור אותי, להציל אותי זה להפסיק לשתות ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. אז בא לנו הרעיון לנסוע לישראל."
"למה דווקא לכאן ולא לארצות הברית למשל?" 
"ככה רצתה אשתי ולא רציתי לריב איתה, עד עכשיו היא צדקה בכל מה שאמרה, חוץ מזה הייתה לה משפחה כאן בארץ, והם היו מסודרים."
"ואז הגעתם ארצה?"  שאלתי, הוא הנהן בראשו,
"בהתחלה היה בסדר, היינו חופשיים. קיבלנו קצת כסף, אתה יודע סל קליטה. אני שתיתי פחות. חיפשתי עבודה, רציתי להצטרף לתזמורת, אבל לא היו צריכים אותי. יש להם מספיק מוזיקנטים מרוסיה.  נכון שהם שמעו עלי, ידעו שאני מוכשר, אבל ידעו גם מה עבר עלי שם. חוץ מזה  תפס אותי איזה פחד מכשלון. הייתי בכמה אודישנים, ניגנתי לא טוב, ביקשתי  עוד הזדמנות , לא רצו כל כך לתת לי.
הייתי מיואש. נדיה מצאה עבודה בבית חולים, ואני חייתי כמו פרזיט על חשבונה. הרגשתי רע כאילו אני לא גבר. בשביל לברוח מזה שתיתי קצת, אבל באמת רק קצת. לא יכולתי לשבת בבית, הייתי חייב לפרנס את ה משפחה שלי. בסוף החלטתי לנגן ברחוב כמו קבצן. חיפשתי מקום,  מצאתי פינה ברחוב אלנבי ליד בית כנסת גדול. ישבתי שם וניגנתי קונצרטים שלמים , אנשים זרקו לי כסף, אפילו מחאו לי כפיים, אבל הבושה לנגן ברחוב אכלה אותי מבפנים, התחלתי עוד פעם לשתות, כדי לברוח  מהבושה."
רכב חולף האיר את פניו, נדמה היה לי שראיתי דמעות בעיניו.
"אתה כבר יכול תאר לעצמך מה קרה, נכון? השתכרתי, נהייתי עצבני, צעקתי על כולם,  אבל לא הרמתי יד על אף אחד. יום אחד אחרי שחזרתי הביתה, שיכור לגמרי נדיה  אמרה לי שאין לי מה לחפש יותר בבית. אם אני רוצה להמשיך לחיות ככה שאחיה ברחוב ולא ליד הבת שלנו. מצאתי את  עצמי זרוק כמו כלב. כן היא זרקה אותי בסוף מהבית. אז עזבתי.  אבל  לא התגרשנו,  מאז אני חי ברחוב  ומתפרנס מנדבות, חי בסדר,  מסתדר,  מוצא אנשים כמוך שעוזרים לי".
"לא ניסית לחזור הביתה אל  נדיה ויוליה?" שאלתי."אני בטוח שהם אוהבים אותך."
הוא הביט לעברי וחייך חיוך מר. " לא , הם כבר לא אוהבים אותי. אולי יותר טוב שאני ברחוב, רחוק מהם. אתה יודע , ניסיתי, באמת ניסתי לחזור הביתה, אבל  התברר שאני לא יכול לחיות בתוך בית סגור. החופש של הרחוב חסר לי. בבית הרגשתי שאני נחנק, ברחוב אני מרגיש חופשי יותר, אבל הבת שלי חסרה לי, היא כבר בת חמש עשרה ראיתי אותה כמה פעמים בבית ספר מאחורי גדר, היא בחורה יפה. יפה מאד, ואני מתגעגע אליה."
הוא שלח ידו אל הבקבוק ולגם מתוכו. מעיניו ניקוו  דמעות  שירדו בגלישה אל שפתיו והתערבבו עם המשקה.
הבטתי בו משהו אנושי היה בהבעת השיכרות שעל פניו. 
האוטובוס הגיע, מיהרתי לעלות, לפני שנכנסתי קרא אלי " היה שווה עשרים שקלים הסיפור שלי?" הנדתי בראשי וקראתי אליו , "עדיין לא מאוחר, אתה יכול לשנות הכול ."
הוא חייך אלי ואמר לי "כן, כן, אני  עוד יכול לשנות," וינק עוד מנת משקה.

למחרת כשהגעתי לתחנה, הוא לא היה. מישהו אמר שמצאו אותו לפנות  בוקר על הספסל , כחול וקפוא והזעיקו אמבולנס לא ידוע אם היה מת או רק איבד את הכרתו בלילה. דבר אחד היה ברור, הוא לא חיפש מסתור מהקרה.