דרוש נשיא במצב טוב - חלק 2 - פארק אלפלא/ 1--3

פרק 1 - נס-הקסם

יונתן גרין הגיעה לנס-הקסם רק בגלל הפארק "אלפלא".

המקום הזה משך אליו אנשים מכל הסוגים, כפי שטיפת דבש, הנופלת על שולחן, מושכת אליה המוני זבובים מכל הזנים.

היה מספיק להזכיר את שמו, כדי שאנשים היו מתחילים להנהן בהסכמה, כאילו היו שותפים לסוד - סוד של פירוש השם שלו.

סיפרו ששמו של הפארק נבע מכך שהיה בו אלף פלאים, למרות שאף אחד עוד לא הצליח לספור את כולם.

היו גם כאלו שגרסו שהשם הוא קיצור של "אָ‏לֵף לפלאים", כלומר לידת הפלאים – מזמן היה ידוע שכל בן אדם שהיה נכנס לפארק, היה פוגש פלאים אחרים, כאילו הוא עצמו היה מוליד אותם.

והיו כמובן הספקנים. הם גרסו ששם הוא לא אחר, אלא צירוף של מילה "אל" יחד עם מילה "פלא" - צירוף שבעצם מסביר שאין שום פלא בפארק הזה וכל מה שקורה בו, הוא תוצאה של הפעלת תוכנות אינטראקטיביות מתקדמות ביותר. כמובן שהעובדה, שכל מי שנכנס לפארק היה מקבל ספר הדרכה, רק חיזקה את הטיעונים שלהם. זה שבהתחלת הביקור הספר היה ריק והדפים היו מופיעים בו רק כאשר המבקר היה נזקק להם - הם הסבירו כתוצאה של עוד תוכנה חכמה.

רק בדבר אחד כולם הסכימו ביניהם - לא היה שום קשר בין השם של הפארק לנבטי האלפלפא, למרות הדמיון המוזר בצליל.

מי מביניהם היה צודק? זה מה שרצה לגלות יונתן גרין. הישוב עצמו לא עניין אותו בכלל – הוא שמע על נס-הקסם רק אחרי שהחליט לבקר בפארק. היו כמה אפשרויות להגיע אליו, אבל הדרך הזולה ביותר הייתה דרך הישוב. מה עוד, סיפרו שהישוב היה מחובר בצורה כל שהיא עם הפארק ולכן גם בתוכו קרו דברים לא מוסברים.

גרין ירד מהאוטובוס בתחנה הסופית. להבין כי נסיעתו בת-שעתיים הגיעה לקיצה, עזר לו הנהג – הוא קם ממקומו והתכוון לרדת מהאוטובוס כאשר הוא ראה את הנוסע האחרון וצעק, "זהו. הגענו. התחנה הסופית."

לאחר שהוא סיים בצורה כה בזבזנית את כל מטען האדיבות שהיה לו כלפי הנוסעים, הנהג איבד עניין בנעשה בתוך האוטובוס וירד ממנו בנחישות. מיד אחרי זה הוא הסתובב ימינה והלך לאורך הרחוב אל הבניין השני מהתחנה.

יונתן רצה לרדת במדרגות האוטובוס, אבל הרגל שלו לא מצאה שום דבר מלבד אוויר מתחתיה, והחלה לרדת באטיות. כוח הכבידה של כדור הארץ, אשר היה אמור למשוך את כל הגוף אחרי הרגל, משום מה לא מיהר לעשות זאת וגרין לא נפל על האדמה, אלא נחת עליה בעדינות. הוא עצר, הוציא קול המהום קל שלא היה מכוון לאף אחד במיוחד והביט סביבו – הישוב כלל שישה בתים מימינו ותשעה משמאל. ברחוב לא היה איש. יונתן חש שלא בנוח מן הריקנות הזו, אבל הלך בנחישות אל אותו הבניין שבו הנהג נעלם. ממש על-יד הדלת, הוא שמע רעש מאחור והסתובב – אנשים התהלכו משני צדי הרחוב, למרות שהוא היה בטוח שלפני רגע לא היה שם אף אחד.

יונתן היה מדען והיה רגיל למוזרויות מזדמנות של הקיום הפיזי, כך שהופעתו הפתאומית של ההמון מאחוריו לא הפתיעה אותו במיוחד. לכן, כאשר הוא פנה לעבר הדלת וראה שההמונים היו כבר גם ברחוב שלפניו, הוא רק פתח את עיניו לרווחה, אמר "אָהָה" וסגר את הפה.

הוא רצה להישאר עוד דקה ולהסתכל על אנשים, אבל הדלת ינקה אותו פנימה. לפחות כך הוא הרגיש את זה, כי הוא היה בטוח שלא דחף את הידית, אלא היא עצמה משכה אותו פנימה. פרופסור גרין סירב בתוקף להיות מופתע - בטוח שהיה לכך איזה הסבר מדעי. רק איזה? הוא התחיל לגלגל בראשו אפשרויות. אולי כל הישוב - זה בעצם קרקס אחד גדול וכל מה שהוא רואה - זה רק תעלול, מאוד מורכב, אך עדיין תעלול.

או אולי באוטובוס סיממו אותו וכל מה שקורה סביבו, זה רק פרי הזיות של מוחו המעורפל.

או שיכול להיות כי הניטרונים החופשיים של הידית מצאו אנטי ניטרונים בגופו ולכן נמשכו אחד אל השני. למרות שבעצם, החיבור ביניהם היה אמור להוליד פיצוץ עז.

הוא ניסה להתרכז בתיאוריה הקוונטית שיכלה עם מספר התאמות וחריגות לתאר באופן מעומעם עם הגבלה סטטיסטית את חלק מהדברים שראה. אך דעתו הוסחה על-ידי ההתרחשויות הרבות והמעניינות שקרו בתוככי החדר. עיניו התחילו להתרוצץ כי פגשו המון דברים מסקרנים עד שאפילו שכחו כי העיניים של אנשים משכילים לא יכולות להתרוצץ – רק מבטים עושים זאת. אבל בחדר היו הרבה מאוד דברים שהיה צריך לחקור, הרבה מעבר לסתם "הרבה מאוד", הרבה יותר מאשר ניתן לראות רק עם מבט משוטט אחד, לכן העיניים התחילו להתרוצץ כל אחת בכיוון שונה.

העין השמאלית עקבה אחרי אדם על סוס. הוא בדיוק נכנס לתוך הבר – כמובן שהמקום בו כרגע נמצא יונתן היה בר, משום שהיה זה חדר אפלולי עם עשרות שולחנות ודלפק ארוך שעל-ידו ישבו, שתו, שרו וישנו גברים, נשים, וכמה יצורים משונים. האיש עבר דרך החדר רכוב על הסוס (לעין השמאלית, שעקבה אחריו בדריכות, לא היה ברור איך הוא הצליח לא לדרוס את אף אחד), התקרב עד לדלפק ומבלי לרדת מהסוס זרק כמה מטבעות על הבר ואמר משהו למוזג. מיד אחרי זה הוא קיבל כוס גדולה של נוזל עם הרבה קצף.

הרוכב נתן את המשקה לסוס אשר בשמחה מצמץ בשפתיו והחל לשתות. בינתיים האיש קיבל כוס גדולה של נוזל ורוד ומטרייה מבצבצת מתוכה. עם ידו השמאלית הוא הרים מהדלפק שתי קשיות. אחת הוא נתן לסוסו, שמבלי להבין מה זה היה, אכל אותה, ליקק את שפתים, והמשיך לשתות מהכוס.

את הקשית השנייה הפרש הכניס לכוס שבידו. בזמן שהוא ערבב את תוכנה, הוא התקרב אל השולחן שלידו ישבה נערה יפיפה בלבן. העין השמאלית של יונתן הבחינה בפנים הבנות והנחמדות, שבצבצו מבעד המוני הנמשים, ובצרור של שיער אדום שניסה להתגנב מהכובע האדום שהיה נטוי קצת לאחור. הנערה, אשר סיימה זה עתה את ארוחת הצהריים שלה, אספה לתוך כף ידה הלבנה את הפירורים האחרונים שנשארו על השולחן ושפכה הכל על הרצפה, אבל כשראתה לפניה את פני הסוס, שבהה היישר לתוך פיה, הרגישה נבוכה והחביאה את ידיה מתחת למפת השולחן. רק אז היא חשבה להרים את ראשה, ראתה את האיש, הנהנה אליו וחייכה.

כל הזמן הזה העין הימנית הסתובבה בבר והציצה לכולם בצלחות. זה היה מאוד מעניין לראות איך אישה שמנה עם פנים אדומות ושפם קטן לא מגולח בצבע ג'ינג'י, התכופפה אל הצלחת שלה ונשפה לתוכה. מיד אחרי זה תוכן של הצלחת התנפח עד שהתקבל כדור בגודל של ראש האישה, נשאר כך רגע, ומיד אחרי כן התחיל לאבד את נפחו בזמן שהוציא צליל "אֶאֶאֶ" בטונים כל כך גבוהים ששערות השפם של האישה רעדו. לבסוף האוכל השתטח על הצלחת ונדם.

אצל זוג שישב ליד הקיר השמאלי, האוכל היה מקפץ מן צלחת אחת לשנייה. האישה ניסתה ללא הצלחה לתפוס את האוכל במזלג, אבל היא הייתה יוצאת מהבר רעבה, אלמלא האיש שלידה לא היה מכה מדי פעם באגרופו על השולחן, ובכך היה ממסמר את המזון אליו. מיד אחרי זה הוא היה אוסף את האוכל – שבינתיים איבד את החשק לקפץ – לתוך אגרופו והיה שופך הכל לתוך צלחתה של האישה.

אחר כך, העין הימנית ראתה תנועה מצד שמאל וזינקה לשם בדיוק בזמן כדי לראות איך האוכל שהיה לפני רגע בצלחת, קפץ על אדם שאכל אותו ומשך אותו אל תוך הצלחת. קולות לעיסה נעלמו יחד עם העקבות האחרונים של האוכל על צלחת. לאן הכל נעלם, זה לא היה כל כך ברור, אם כי על השולחן שעמד ליד, מתוך הצלחת התחיל להופיע אוכל שדמה מאוד לזה שנעלם רגע לפני כן. העין חיכתה לראות אם גם האדם יופיע מתוך הצלחת, אך זה לא קרה.

העין הימנית זרקה על הנעשה מבט עם סימן שאלה. העין שמה לב שהמבט נפל על הרצפה, אך סימן השאלה נשאר תלוי באוויר, וכאשר הוא לא קיבל שום תשובה לעצמו, הסימן רץ אל הרחוב. רק הנקודה, שהייתה לפני כן חלק ממנו, נשארה בפנים החדר כי לא הספיקה להחליק לתוך הדלת. היא נלחמה עם הידית, מנסה לתפוס אותה. זה לא כל כך הצליח לה, ואלמלא סימן השאלה, שחזר למצוא את האבדה, היא הייתה נשארת בתוך הבר.

כאשר הדלת נסגרה מאחורי סימן השאלה ונקודתו, העין הימנית הרגישה שעייפות באה ומשתלטת עליה. היא פיהקה כל כך חזק עד שאישונה כמעט נפל החוצה. למזלו, העין בדיוק נסגרה ועפעף שלה דחף את האישון למקומו. אחרי כל זה, העין הימנית נשארה סגורה.

העין השמאלית הבחינה כי העין הימנית מתחילה לנחור, התכסתה בעפעף שלה עד שהוא כיסה אותה לגמרי, ומיד נרדמה.

יונתן ניסה לפתוח את עיניו, אך שינה את דעתו וגם התחיל לשקוע בשינה מבלי אפילו לחשוב על מטרת הביקור שלו כאן.

פרק 2 - בוקר טוב?

"אדוני! אדוני, תתעורר בבקשה!"

יונתן הרגיש שמישהו מנער את כתפו ופקח את שני עיניו בבת אחת. מעליו עמד מוזג מהבר, מבטו היה מאוד לא מרוצה, אולי אף כועס.

"מה קרה?" שאל יונתן שלא זכר כלום.

המוזג ראה את המבט הריק בעיניו ונתן מכה קלה על ראשו של יונתן. מתברר שהיה בזה מספיק כדי שכל הזכרונות ישתחררו מהמקום שבו היו כלואים עד כה והציפו את ראשו.

"אני נרדמתי כאן?"

"כן. נראה לי שנשמת יותר מדי אדי אלכוהול, כי אינני מרגיש שום ריח של משקה ממך."

"זה כי באמת לא שתיתי כלום."

"ואכלת?"

"גם לא".

"אז ברור למה נפלת כאן. בוא, אביא לך כריך גבינה וכוס קפה ותתעורר."

יונתן אכל ושתה את מה שהוצע לו, וכל הזמן הזה ניסה להבין ממתי הוא התחיל לחלום ונרדם – לפני או אחרי שהעיניים שלו התחילו להתרוצץ בבר. לא שהוא היה בטוח שזה בכלל קרה. הוא לא הגיע לשום מסקנה וכדי לברר את השאלה פנה למוזג,

"האם היה כאן איזה סימן שאלה?"

"על מה אתה מדבר?"

"כלומר, האם היה בבר סימן שאלה חופשי שברח החוצה?"

את מבטו של המוזג היה אפשר לפרש בכמה צורות - או שהוא חשב שיונתן היה משוגע, או שהמוזג לא חשב שמה שקרה לסימן שאלה היה בגדר של חריג, או אולי הוא לא ידע על מה יונתן מדבר. פרופסור גרין ניסה להתרכז כדי לחשוב אם המציאות סביבו שונה מהמציאות שהוא רגיל לחיות בה. הוא תמיד היה מתרכז בקלות כאשר היה חושב על הטבלה המחזורית. הוא ניסה להיזכר בה גם הפעם, אך משום מה בראשו היו רק סינוסים וקוסינוסים. אחר כך לשם נכנסה משוואה ריבועית והתחילה להכות שורשים, הם לא הסכימו לזה ומיד התחבאו בתוך המוח.

הפרופסור סגר את עיניו, אמר בלבו 'זה רק חלום' ופתח את עיניו מחדש. להפתעתו הרבה, הוא לא שכב על מיטתו בבית, אלא על הרצפה בבר. "לא, זה לא קיים. אני אתעורר עוד מעט, אבל בינתיים למה שלא אחקור היכן אני נמצא?" ועם המילים הללו – כן, מילים, כי המחשבות החליטו שאין להן מספיק מקום בראשו, הפכו למילים ופשוט נשפכו מפיו – יונתן התחיל לקום.

המוזג הסתכל ארוכות על מר גרין והפציר,

"אני רוצה לסגור את הבר. אם אתה רוצה לישון, אז יש לי חדרים למעלה. ובכן, מה זה יהיה?"

"מה?"

"מה זה יהיה - תישן בחדר או שאני אצטרך לזרוק אותך החוצה?"

'אם אלו הברירות,' חשב יונתן, 'אז עדיף במיטה.' הוא לא שם לב שעוד פעם התבלבל ובמקום להגיד את דבריו, רק חשב אותם. אך כאשר הוא פנה בכיוון המדרגות, המוזג עצר אותו, הביא מפתח לחדר מספר שלוש עשרה ויונתן המשיך בדרכו.

הוא מצא בקלות את חדרו. הוא השתמש בשיטה הכי פשוטה שהיה מסוגל להגות באותו רגע – לספור דלתות מאחת עד שלושה עשר – ונכנס לישון.

******

קרן אור עדינה נגע באף שהוציא קולות רמות של נחירה, דגדגה מתחתיו עד שעיטוש מתגלגל שהשתחרר מהפה ומהאף בו זמנית הרעיד את שולחן שעמד על-יד הקיר.

בשקט שחזר לחלל החדר, הקרן המשיכה לטייל. הפעם היא זזה בכיוון השני ונכנסה בחריץ בין העפעף ללחי. הקרן ניסתה להרים את העפעף הכבד, אך כאשר לא הצליחה במיוחד, עברה בחזרה אל מתחת לאף ושיחקה עוד פעם עם השערות הזהירות בתוכו. אחרי שלושה עיטושים נוספים שהצליחו לבסוף להסיט את הווילון שעל החלון, הקרן השמינה מאוד וחזרה אל העפעף. הפעם היא הצליחה להתגנב אל מתחתיו והרימה אותו. העפעף התחיל לרעוד כמו בריקוד של חולה כלבת אבל לבסוף עלה למעלה והשאיר את העין חשופה לאור. הקרן התנפלה עליה מיד והתחילה להכניס לתוכה תודעה.

יונתן פקח את עינו השנייה והסתכל למעלה על התקרה. תקרה כמו תקרה. שום דבר מיוחד חוץ מזה שבתוכה שחו דגים.

הוא סגר את עיניו עם החלטה לחזור לישון. אבל תמונה של דג על התקרה עשתה לו משהו במוח והוא פתח את עיניו במכה. לפחות חמש דקות הוא שכב כך ועקב אחרי הדגים ששחו בשקט מוחלט בתוך התקרה.

'אני מדען. בטוח שיש לכך הסבר כלשהו", חצי חשב, חצי אמר לעצמו וקם. או לפחות ניסה לקום, כי השמיכה לא אפשרה לו לבצע את התנועה הפשוטה הזו. הוא ניסה עוד פעם ושוב הרגיש שהשמיכה מתאמצת כדי לעצרו. בתור משחק, יונתן פנה אליה, "בוקר טוב, השמיכה." ופלא פלאים, היא נפלה מיד על הרצפה.

"אני מדען. אין מה להתפלא", הוא שינן לעצמו כל אותו זמן שחקר את החדר. כשהוא ניגש לחלון, הוא ראה דרכו כניסה לפארק ונזכר שרצה ללכת לשם כמה שיותר מוקדם בבוקר. יונתן ממש לא זכר מתי הוא העלה לחדר את תיק הנסיעה שלו, אך זה היה מונח על השולחן. הוא הוציא ממנו את כלי הגילוח ומברשת שיניים ונכנס לשרותים. בפנים הכל היה רגיל לחלוטין רק שמשהו היה חסר. אחרי רגע הוא הבין שמה שחסר, זו מראה. איך הוא יוכל להתגלח בלי מראה? אבל לא היה מה לעשות, יונתן החליט להתגלח בכל זאת.

קצת מקצף הגילוח שהוא מרח על פניו הצליח להיכנס גם לתוך נחיריו וגם אל בין השפתיים. הוא ירק את מה שחדר לתוך הפה ולקח את סכין הגילוח, הפעיל את מנוע שהרטיט את להבים ושמע זמזום מוכר - כאילו כמה זבובים עפו לתוך השרותים ולא הצליחו למצאו דרך החוצה.

יונתן קירב את מכשיר הגילוח אל מתחת לאוזנו הימנית ופתאום המכשיר ברח לו מהיד והתחיל לגלח אותו בעצמו. לשווא הוא ניסה לתפוס אותו – כל פעם המכשיר היה מספיק לברוח רגע לפני שידו של יונתן הייתה מגיעה אליו. הוא החליט לנסות ללכוד את המכשיר בשתי ידיים ולבסוף הצליח, אך לא לפני שחלק מהריס הימני גולח. יונתן כיבה את המכשיר ונגע בריס המסכן – קוצים קצרצרים ודוקרניים פגשו את אצבעותיו.

"אני מדען. אם ניסוי לא מצליח אני אף פעם לא מתרגז, אז אין לי סיבה מיוחדת להתרגז גם כעת." אך ברגע שהוא שם את ידו על מכשיר הגילוח, הוא זרק אותו בחזקה על הרצפה.

"אני לא מתרגז, זה סתם, עצבנות", הוא ניסה לשכנע את עצמו אך הרגיש שהעין הימנית מתחילה לקפץ בעצבנות. הוא ליטף אותה כמה פעמים עד שמחשבותיו חזרו למה שעליו לעשות היום.

יונתן התלבש, הסתרק על עיוור ללא מראה וללא מסרק – זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היה שוכח אותו, לכן כבר היה רגיל להסתרק עם האצבעות. הוא ניגב את היד שעליה נשארו סימני קצף גילוח שהוא הוריד לפני רגע מהשערות ראשו ויצא החוצה.

המוזג כבר עבד ויונתן אמר לו בוקר טוב והבטיח שיחזור מוקדם. הוא שמע את האיש ממלמל "את מי זה מעניין", ויצא לרחוב.

כמו אתמול, כאשר הוא רק הגיע לנס-הקסם, גם עכשיו הרחוב היה ריק. יונתן הסתכל ימינה ובמרחק מה ראה את הכניסה לפארק. הוא פנה בכיוון הזה ולתדהמתו שמע מאחוריו רעש של הרבה אנשים. אבל להבדיל מאתמול, הוא לא פנה לאחור – הוא כבר ידע שצעד הזה יביא לכך שהמוני אנשים יהיו פתאום גם לפניו. וכך הוא הלך לאטו, כאשר מאחור נשמעו דיבורים של מאות אנשים.

למרות שיונתן ראה שבקופה לא היה איש, כשהוא הגיע אליה, הוא היה שביעי. הוא המתין בסבלנות, אפילו לא מנסה לחשוב מאיפה צצו כל האנשים האלו שלפניו. הוא רק בחן אותם - בתור של ששה אנשים היה ילד אחד, שלוש נשים וגבר אחד. הוא ספר אותם עוד פעם והגיע שוב לששה.

"כנראה שמשהו קורה כאן גם למספרים," הוא חשב בקול רם ואנשים בתור הסתובבו להסתכל עליו. יונתן שם לב שבתור כבר לא היו נשים, אבל מספר האנשים שלפניו עדיין היה שישה. יונתן חיכה עד שאחרון מאנשים יעבור את הקופה, ספר שוב את כל מי שנמצא לפניו, הגיע ללא הפתעה כל שהיא לשישה וניגש לקופה.

"כרטיס אחד, בבקשה."

"אבל אתם שישה אנשים."

פרופסור גרין עצר את עצמו מלהתחיל לצעוק על הקופאית, ספר את עצמו, נוכח לדעת שבאמת יצא שישה וקנה כרטיסים לכולם. למזלו, בדיוק היום היה מבצע ששישה אנשים נכנסים במחיר של כרטיס אחד.

יונתן מחה את עגלי הזיעה שהצטברו על מצחו ומעל השפה העליונה בזמן שהוא היה עסוק בספירת האנשים שבתור, הכניס את כל הכרטיסים לתוך המכונה שחסמה את המעבר לפארק ונכנס פנימה מלא תקוות לגלות את האמת על המקום הזה.

פרק 3 - המבצע

פרופסור גרין שמע איך ששער הכניסה מאחוריו המשיך להסתובב, הוציא צליל מרוצה של "קליק", ונעצר בציפייה דרוכה לקלוט לזרועותיו עוד קרבן מזדמן, רק כדי מיד לירוק אותו לתוך הפארק. יונתן פסע לאטו קדימה, בזמן שראשו הסתובב בכל הכיוונים ועצר באמצע רחבת הכניסה לפארק. מולו הוא ראה ביתן עץ קטן עם דלת מתכת אדומה ועל-ידה שלט, "שלמו עבור יום אחד בפארק וכנסו ליומיים."

היות ופרופסור גרין לא היה בטוח האם ירצה להישאר כאן עוד יום או לאו, הוא רק גלש בעיניו על השלט אך לא הפנים את הכתוב. אבל כאשר הוא החל לסובב את ראשו הצידה, התמונה שהוא קלט תוך כדי התבוננות רגעית על השלט, הגיעה לאותו אזור מוחו ששם שכן המשפט "אני הרי מדען", נתקלה בו והתפוצצה בשלל מחשבות צבעוניות: "בסדר גמור", "מה, עוד לשלם?" "דברים בחינם תמיד עולים ביוקר", "רגע, בעצם במה אני מסתכן?" "אני רעב". המחשבה האחרונה למעשה הגיעה ממקום אחר לגמרי, כנראה שישירות מקיבה מבלי להתעכב לרגע במוח, אחרת שם הייתה עוברת תהליך של היפנוזה, שבסופו של דבר המחשבה הזו הייתה משתכנעת שהיא רק פרי דמיון חולני של מישהו אחר.

יונתן, בהיותו מדען שעבד ללא שעות קבועות, היה מורגל להתעלם ממחשבות על ריקנותה של קיבתו ולכן התמקד במחשבה אחרת שהסבירה לו כמה פעמים ברצף שלפי מה שהיה כתוב על השלט, לא היה לו מה להפסיד. ברגע שהוא קיבל את הרעיון הזה כמשהו שיש לו סבירות השונה מאפס להיות נכון, הוא נכנס פנימה.

בחור צעיר שלבש חולצה בהירה ועניבה, אך בלי חליפה, פנה אליו בחיוך רחב, "במה אוכל לעזור לך, אדוני?"

בהחלט ייתכן כי חלק גופו התחתון של הבחור לא היה עטוף בשום בגד ורגליו לא נלחצו על-ידי נעלים, כי דלפק גבוהה הסתיר את כל מה שהיה מתחת לחזה של הבן אדם ומטה. אך יונתן אף פעם לא חשב על הדברים שלא היה אפשר לראותם, לכן התמקד בחיוכו וענה בנועם,

"כתוב שם, בחוץ, שאפשר להיכנס ליומיים אך לשלם רק עבור יום אחד."

"כן, זה נכון."

"תספר לי בהרחבה על כך, בבקשה."

הבחור הסתכל על פרופסור גרין, הזיז את ידיו לצדדים, כאילו אומר 'מה הבעיה?' וענה, "בסדר גמור. אז כך, אני יושב בביתן. מחוץ לביתן זה יש קיר גדול ועליו יש שלט שעליו כתוב–"

"רגע, על מה אתה מדבר?"

"ביקשת שאספר לך על כך שבחוץ כתוב על אפשרות לשלם עבור יום אחד אך להישאר יותר."

"אז מתי תגיע להסבר איך אפשר להישאר כאן יומיים?"

"אבל לא שאלת על זה."

עם למבטים היה כוח, הבחור היה מקבל כרגע הרבה מכות, אך היות וזה לא כך, יונתן רק ניסה לשרוף את הפקיד בעיניו.

"אז על מה, לפי דעתך, שאלתי?"

"על כך שהאם זה נכון שבחוץ יש שלט, מה לא?"

יונתן, שראה שמבטו לא מצליח לשרוף את הבחור, ניסה לנסרו. כשהוא ראה שאין נסורת, הוא הבין שנסיונותיו לא עלו יפה והמשיך.

"לא, התכוונתי האם זה נכון מה שכתוב על השלט בחוץ?"

"ואני חשבתי ששאלת האם זה נכון שכתוב משהו על השלט בחוץ."

"טו-ו-וב." 'יונתן, תרגע. הילד הזה לא יוציא אותך מכלים. תרגע.' "אז עכשיו שהבנו מה שאלתי, האם זה נכון מה שכתוב על השלט?"

"אינני יודע - אני לא מכיר את כל השלטים."

יונתן סגר ופתח את אגרופו כמה פעמים. 'ברור. לא, רק אני אשם, הרי אני מצליח לעבוד עם מכונות ולתת להן פקודות כך שיבצעו בדיוק את מה שאני רוצה, אז למה אינני מצליח להסתדר עם הבחורצ'יק הזה? האם מצאתי כאן הומו לא ספיאנס - אדם לא נבון? האם זו החוליה החסרה?' פרופסור גרין נשען על הדלפק שהפריד בינו לפקיד המחייך והמשיך בסבלנות המאפיינת מדענים.

"האם זה נכון שאפשר להישאר כאן ליומיים אך לשלם רק עבור יום אחד? ותענה כבר לעניין!"

"אההה! טוב, תעזוב את הכתפיים שלי. תפסיק לנער אותי. אני אענה גם בלי זה. בסדר, כעת הבנתי למה התכוונת. אז, כן."

יונתן חיכה בסבלנות להמשך, אך הוא משום מה התחבא בין פיתולי המוח של הבחור. אחרי זמן מה ששניהם לא זזו (או אולי היה צריך להזכיר כאן לא רק את יונתן ואת הבחור, אלא גם את פיתולי מוחו? או, בעצם את חוסר הפיתולים האלו?), הפקיד חייך מחדש ושאל בקול, שלא גילה שום סימן שלפני רגע בעליו טולטל בחוזקה כה גדולה שראשו כמעט נפל מצווארו.

"האם אוכל לעזור לך בעוד משהו?"

"אני מחכה שתסביר לי איך אוכל להיכנס ליומיים."

"אבל זה ממש פשוט - תשלם לי עבור כניסה ליום אחד ואנפיק לך כרטיסים ליומיים."

"אבל כבר שילמתי, הרי אני כבר כאן, בפנים. אולי לא שמת לכך לב?"

"ברור ששמתי לב שאתה כאן, אך איני מבין מה אתה רוצה ממני?"

יונתן התחיל לשנן, "אני מדען, אני מדען." ראה שזה לא עוזר ועבר ל-"אני רגוע, אני רגוע." הפעם הוא הרגיש שידו הפסיקה לרעוד בכעס על כי לא מאפשרים לה להחתים כמה סטירות לבחור. גם שריר מתחת לעינו הימנית כמעט עצר מלקפץ בעצבנות. יונתן לקח נשימה עמוקה, הוציא את האוויר באטיות דרך אפו ואמר,

"אני כבר קניתי כרטיס ליום אחד. אם אני רוצה להיכנס ליומיים, איך אני יכול לעשות זאת?"

"אתה יכול לקנות כרטיס לעוד יום."

"אבל כתוב שאפשר לשלם עבור יום ולהיכנס ליומיים."

"כמובן. אתה באמת יכול לשלם לי עבור יום ואז תכנס ליומיים."

"אבל אני לא רוצה להיכנס מחר ומחרתיים. אני רוצה להיכנס היום ומחר בלבד."

"אין בעיה, אתה לא חייב להיכנס גם מחרתיים. תקנה כרטיס למחר ותכנס רק מחר."

'אני רגוע, אני רגוע. די, אני מדען ואני יודע איך להיות רגוע. למרות שטרם פגשתי יצור כל כך מעצבן. אפילו חברי כנסת פחות מעצבנים. אך אני אהיה רגוע?'

"כתוב אצלכם שניתן לשלם עבור יום אחד אבל לקבל יומיים. אני כבר שילמתי עבור יום אחד. אז איך אני יכול לקבל כניסה עבור יומיים, כפי שאתם מבטיחים." יונתן סיים את משפטו בטונים הגבוהים פי שלושה מהטונים בתחילת המשפט.

"אנחנו מבטיחים יומיים רק לאלו שישלמו עבור יום אחד אצלנו."

"בתור 'אצלנו', אתה מתכוון כאן, אצלך, בביתן ה... ה... לא נעים הזה?"

"כן."

"אבל אם קניתי את כרטיס הכניסה מחוץ לפארק?"

"אז אין מבצע של יומיים."

"רגע, מה שאתה אומר, בעצם, שאם אני רוצה ליהנות מהמבצע, אני חייב לקנות כרטיס גם בחוץ וגם אצלך. ואז, בעצם יצא שאקנה שני כרטיסים ואכנס שלוש פעמים. זה נכון?"

"אתה כנראה בן אדם מאוד משכיל, כי הבנת את העניין כל כך מהר. לאחרים לוקח כמה שעות להבין את זה."

"מאוד נחמד שאתה חושב שאני משכיל". יונתן לא היה בטוח לגמרי שהבחור האמין שלהיות משכיל זה טוב, לפחות הוא ביטא את המילה עם עליה קלה בקול לאות סימן שאלה קטן בסיומה. "אבל בעצם יוצא שיש לכם מבצע של 'שלם עבור שניים וקבל שלושה'. אז למה אתם לא כותבים בדיוק כך? למה להטעות אנשים?"

"כי מבצע של 'שלם בעד אחד וקבל שניים' נשמע הרבה יותר טוב."

"אבל הוא לא נכון."

"בטח שנכון, כל מה שאתה צריך לעשות, לקנות אצלנו כרטיס–"

סבלנותו של יונתן התפוצצה לרסיסים קטנים שכל אחד מהם התחיל לרוץ אל מתחת לדלת היציאה מהביתן. יונתן עצמו הרגיש משיכה חזקה לסיים הכל ולצאת, אך החליט לשאול עוד משהו. "תגיד, אולי יש לכם עוד מבצעים?"

"בטח."

"יש סיכוי שפרט מה הם?"

"בטח."

'יונתן, תרגע'. כשמר גרין פנה לעצמו בתור 'יונתן' זה לא היה סימן טוב כי אז הוא היה מסוגל לכל דבר, כמו להרים קול, או אפילו להאמין שבטבלה מחזורית יש שגיאה, או ששתיים כפול שתיים לא מניב את התשובה המיוחלת של ארבעה. הפעם הוא רק שילב את ידיו כדי להיות בטוח שידע כל הזמן על מקום המצאותן ושהן לא עושות משהו שיותר מאוחר יונתן יצטער עליו.

"תגיד לי בבקשה איזה עוד מבצע יש לכם."

"אתה יכול לשלם עבור יומיים ולהיכנס ליום אחד."

"ויש מי שהשתמש במבצע הזה?"

"כמובן. לפחות אחד מתוך עשרה אנשים שנכנסים לכאן קופץ על המבצע הזה."

"טוב. תודה. הבנתי. להתראות, או בעצם שלום."

יונתן יצא מתוך הביתן עם תובנה חדשה - המבצע הכי טוב, בלי מבצע כלל. הוא הסתובב, הסתכל שוב על הביתן, נפנף עם ידו לפני פניו, כאילו מגרש זבובים טורדניים, אך למעשה מפזר את שארית המחשבות על מה שקרה לו בתוך הביתן, והסתכל סביבו.

מימינו הוא ראה שדירת חנויות שהובילה אל כיכר, אשר מסביבה היו מסעדות, או לפחות זה מה שהוא הסיק לפי השמות שהופיעו על השלטים מעל הדלתות המובילות לפנים הבניינים אל מרכולתם. "ארוחת בוקר עם סינדרלה", "אוכל מזרחי אצל אלאדין", "סטיקייה של היפה והחיה", "מתבשילי סבתא של הכיפה האדומה", "אוכל צמחוני של ג'ק ואפונת הפלא שלו", "דברי מאפה של עמי ותמי".

משמאלו הייתה שדירת חנויות נוספת שהובילה למזרקה שדרכה היה אפשר לראות שהרחוב ממשיך הלאה. יונתן התאמץ לראות מה נמצא בצידי השדרה מאחורי המזרקה, אך התקשה כי המים בתוכה שינו את צבעם כל רגע ולכן היו מושכים את כל תשומת ליבו אליהם בלבד.

'את הלא ידוע נשאיר למאוחר יותר', החליט יונתן ופנה לשדרה הימנית. כמובן שלעובדה שהיא הסתיימה בכיכר עם מסעדות לא הייתה שום חשיבות מיוחדת. המחשבה שהיום הוא עוד לא אכל כלום אפילו לא עלתה לא בראש יותר משמונה פעמים, כך שזו בטח לא הייתה הסיבה. פשוט השדרה הזאת נראתה לו פחות מסתורית והוא התחיל לפסוע בה.

לפסוע אולי מרמז ללכת צעד אחרי צעד, אך במקרה של יונתן זו הייתה הליכה מהירה בכיוון החנות הראשונה שהוא ראה. למרות שהוא התקרב אליה די מהר, החנות התעקשה להישאר במרחק קבוע ממנו. רק כאשר בדרכו אליה הוא עבר דרך מנהרה קצרה והבין שכעת בקצה השדרה אין מזרקה – כלומר הוא איכשהו הגיע לשדרה השמאלית – החנות התקרבה אליו מספיק כדי שיוכל להיכנס לתוכה.

"מתנות ומזכרות". מי מסוגל לעבור על-יד דלת של חנות כזו ולא להיכנס. גם אם חנות עם שם כזה תהיה ממוקמת בבית קברות, כמעט כולם יכנסו לבדוק את מזכרות המקום. אבל אם חנות כזאת נמצאת בפארק אלפלא, בטוח שאף אחד לא יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי להיכנס לתוכה ולגלות את מסתורי המקום.

מוכרת צעירה – בת לא יותר מארבע-עשרה – פגשה אותו בכניסה. לא שמר גרין היה מסוגל להבדיל בין מוכרת בת ארבע-עשרה למוכרת בת חמש-עשרה. פשוט הבחורה ראתה אותו עובר דרך דלת החנות ומיד אמרה, "שלום, שמי אריאל, אני כמעט בת ארבע-עשרה ואני המוכרת שלך."

למה היא חשבה שלמר גרין חשוב לדעת את גילה? אפשר רק לשער שהסיבה הייתה בכך שהיא נראתה כבת ארבעים והיא לא רצתה שיונתן יתבלבל בגילה. פרופסור גרין אף פעם לא הבין את ההתעסקות האובססיבית של נשים בהסתרת גילן האמתי – ילדות רוצות שיחשבו שהן מבוגרות ולמבוגרות תמיד נחוץ ביותר שיחשבו שהן ילדות. אומרים שגיל האישה עולה עד ארבע-עשרה, קופץ לעשרים ושש ונשאר שם עד שהאישה מתה, ובמשך כל הזמן הזה, כולם 'מאמינים' שגילה לא משתנה. אפילו המוות משוכנע שהאישה עדיין בגיל עשרים ושש, ורק מתוך הרחמים עליה – כי הוא חושב שזה נורא משעמעם לא לגדול במשך שבעים ושתיים שנה – לוקח אותה אליו. גיל האישה – סודה. או כך, לפחות, היא מאמינה...

כל זה עבר בראשו של מר גרין בזמן שהוא הסתכל על הבחורה, הוא החליט לא לפתור את חידת הגיל הנשי ונכנס לתוך חלל החנות. דבר ראשון שהוא ראה, היה דלפק שעליו הייתה ערימה של שרביטים. הוא התקרב ולקח אחד מהם.

השרביט היה חמים למגע ובקצהו הקהה היה מודבק פתק - "מקל לעשות קסם או שתיים. עשינו בסין. לכבס לא כדאי עם כביסה בצבע או סבון חם."

יונתן תרגם במהירות את העברית הסינית לעברית עברית וסיבב את השרביט כך שצידו השני של הפתק נגלה לעיניו.

"בשביל עשית קסם נפנפת במקל וצעקת עשה-עשה".