ויהי נרטיב

ויהי נרטיב.......

מאת הומוס נרטיבוס

בִּשְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת הָכְמָה הָקַק‎ ‏יָהּ יְהוָֹה צְבָאוֹת אֱלהִׁים הַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם אֵל שַׁדַּי ‏רַחוּם וְחַנּוּן רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ‎ ‏וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ בִשְׁלשָׁה סְפָרִים בִּסְפָר וְסִפּוּר‎ ‏וְסֵפֶר׃ עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם‎ ‏אוֹתִיּוֹת יְסוֹד׃ שָׁלשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת וּשְׁתֵּים‎ ‏עֶשְׂרְה פְשׁוּטוֹת"

(ספר היצירה פרק א')

00:00:00:00:00:00:01-   00/00/00

חומר היולי היתמר והסתחרר מחוץ לגבולותי. לפעמים נגלה לפעמים נסתר, לעיתים כאן ולעיתים מעולם לא היה,   עד שהתגבשו בתוכו מסרים, תובנות - ביקורת  – ישות ראשונה והתחלת הביקורת. מקלחת אנרגטית צורבת שטפה אותי, עירבלה את ישותי. היה זה במטח אחד , מדויק וכואב. כאשר אבדתי, אבדתי!

"~ בילבול תודעות אחד גדול. אין שום אחידות סיפורית או מבנית ביצירה. המון חלקים, ספרים, פרקים, משפטים. יותר מדי מלל. משנה דעתו כל הזמן ואינו יודע מה הוא באמת רוצה להגיד. מרוב שהוא מנסה להתחכם שכרו יוצא בהפסדו. אין כאן אמירה חדה וברורה. אין סיפור, אין משמעות וגם הסגנון הספרותי מתחלף כל הזמן. מדווח על הארועים בפרוזה ואז פתאום בספר אחר הסגנון הופך ללירי. ההתעקשות על החזרות הרבות, לכל אורך היצירה, אמירת אותו הדבר במילים אחרות, נרדפות, מיותר ומייגע. אילולא היתה זו סדנה ראשונה למחבר הייתי זונח את היצירה.~"

דממה השתררה. אידאות התמירו צורתן בתוכי. היה לי כל כך הרבה מה להגיד , לענות, אבל הכללים הקשיחים אסרו זאת. עלי להמתין עד שייתם סבב המבקרים.

האין איננו והיש גם כן. אין דבר למעט חמשתנו המתחבטים זה בתודעתו של זה כתאומים סיאמים בטרם יופרדו לעולמים. ביקורת שניה הבזיקה בתוכי והרי משמעותה:

עוּבַר הזמן ברחם אמו מחכה רק להחליק לתעלת כל ההתחלות. מרגע מפץ הלידה לא יעצור ולא יעצר. עד להשלמת המעגל וחוזר חלילה. יקומים, עולמות חפונים בתודעה, בהברה, בסיפור אחד טוב - ביקורת שלישית התגבשה פתאום כמתוך האין בוערת בתוכי באש התמיד, המתח בלתי נסבל.

קיפול המתקפל לתוך עצמו, שבלול הזמן עד האינסוף ואז יוצא וחובק את עצמו מבחוץ. פעימה מתמדת הבולעת את עצמה להקיא ופולטת את מהותה בהתפרצות אחת של אין. נוקבא דתהומא רבה עד בלי די - ביקורת אחרונה ודי...

"### הכינוס הפעם הנו חסר תוחלת ותועלת. השחתנו את משאבינו הבלתי נדלים ביצירה.... לא ניתן אפילו לקרוא לאוסף ההגיגים המרושל והמבזה שהובא בפנינו - יצירה. רק מפאת חובת הכללים אשלים את ביקורתי. אוסף הגיגים רדופי גדלות וחסרי כל נימוס וסגנון של יוצר זוטר ולא חשוב. כל עניינו בהאדרת שמו ופיאורו עד בלי די. נמאס עד כדי בחילה ממספר האופנים והשיטות בהן נוקט המחבר לאזכור שמו. ברור לכל שהוא שרוי במצב של העלאת גירה נרקסיסטית ועוסק באובססיביות בהאדרת עצמו. הנקודה החיובית היחידה שביכולתי לציין, היא האוסף הבלתי נדלה של שמות ותארים בהם מכנה המחבר את עצמו לכל אורך היצירה. מהמשפט הראשון, בו מציג המחבר את עצמו ללא כחל ושרק, ובהמשך לכל אורך היצירה הארוכה מדי והמיגעת עד כלות, הוא אינו מפסיק להלל , לקלס , ולשבח את פועלו. השפה פשוטה עד כדי זלזול בקוראים. חוסר השימוש במטאפורות ואמצעים סיפוריים מקובלים אחרים, יכלו להחשב כאומץ לב סיפרותי בקונטקסט ובטקסט אחר. כאן הם פשוט מוציאים כל לחלוחית אפשרית ומותירים אותנו עם יצירה יבשה, מבישה ומיותרת לחלוטין. ###"

"אני מבקש להודות לעמיתי על התובנות והנסיון הרב שהובאו מתוך ביקורתם רבת ההוד הנצחי. כפי שיודעים אתם כל מאודי הושקע ביצירה זו ונכון שרוחי שורה עליה ומפעמת בתוכה ברבדים שונים ובכל מיני דקויות של קיום ובריאה. יקשה להצדיק את היצירה כולה, ביחוד אם נרצה לעמוד בכללים. לכן אצדיק רק פסוק אחד מתוכה. הפסוק הראשון, בו מתחילה היצירה, הוא גם החשוב ביותר . היצירה כולה מגולמת בפסוק זה. יכולתי להתחיל בכל פסוק שהוא ובכל צירוף שהיה עולה בדעתי, אך בחרתי דווקא בזה. הפסוק הראשון והמילה הראשונה בו הנם למעשה הכל.

המילה הראשונה מורכבת משש אותיות. האות הראשונה דגושה ולכן יש בתוך המילה הראשונה גם את המספר שש וגם את המספר שבע. שני המספרים האלה הנם תמצית כל הנרטיב. אם נחלק את המילה הראשונה לשתיים. נקבל שתי מילים אשר אומרות את אותה המשמעות. של המילה, של הפסוק, את סיפור הפרק עצמו ולמעשה היצירה כולה. המספר שש  מייצג גם את ששת פאותיה של קוביה המהווה צורה הנדסית מושלמת. בדיוק כמו המילה הראשונה שהנה מושלמת. השלמות המתמטית הגלומה בה הנה השלמות של המספר – 6. מחלקי המספר שש הם 1, 2 ו- 3 שסכומם אף הוא שש. שש הוא מספר קסום, מספר מושלם השווה לסכום מחלקיו.

1+2+3=6

עכשיו בואו נזכר בסיפור המסופר בפרק הראשון. הסיפור המסביר איך הכל התחיל. גם הוא מדבר על שש ושבע. כמה מילים יש בפסוק הראשון? – שבע. שוב חזרה על המסר. כמו כן בפסוק הראשון ישנן עשרים ושמונה אותיות. המספר עשרים ושמונה הנו המספר המושלם השני. הוא מתחלק ב- 1, 2, 4, 7, ו-14 , סכומם גם הוא נותן לנו עשרים ושמונה. אם כך, המילה הראשונה והפסוק הראשון מכילים ישויות מתמטיות נצחיות של אברים מושלמים, בדיוק כמו היצירה עצמה. הייתי יכול להמשיך ולהראות לכם איך החוקיות המתמטית ממשיכה ומתפתחת לרבדים נוספים. אבל על פי הכללים הסתיימה ארכת ההסברים.

ההתיעצות נערכה בהבזק מיידי. דעות התמזגו במהירות האור. המפתח שניתן בפסוק הראשון היה המפתח שהוביל להבנה, הזדהות, גיבוש, הכרה ולמפץ גדול.

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

 וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

00:00:00:00:00:00:01   00/00/00

כמובן שמהגירסא הסופית הורדתי את טרקי סיטי. אם עמיתי לא הבינו את הבדיחה, יצירי כפיי בודאי שלא יבינו. אולי כן, יום אחד. מי יודע ?