תותי שדה

בשלהי הבוקר,
בוא הצהריים-
נשרך בין רגליי
פרצוף צהוב עפעפיים.
פורצת מתוכי
בשלל חלקייך:
מפטמה אדומה
לנימת דמעה,
תלושת ידיים.
 
חסר הזמן
את שברי המאמץ
או את
דומיית קול השיר
שנתלכלכה בשדה הבוץ.
כן, הרוח היא זו שנשאה
עקבות אנשים שעברו בך
והותירו סימני קלשון
על עורך החלבי.
 
וכשאת קוראת
את אלתרמן,
תותי שדה
מרחפים משפתייך
אל שפתיי
וחזרה-
 
"כך ראית אותי ראשונה,
התזכור?"