"שלום גבירתי. צר לי על ההפרעה. תראי
גבירתי, אני מצליח לחיות מנדיבותם של אנשים טובים. אני...היו לי חיים קשים, יש לי
ילדות קטנות, אם הגברת תואיל בטובה לתת לי כמה שקלים, רק כמה שקלים, זה יעזור לי
מאד..."
"אני מצטערת אדוני" - סגרה את הדלת.
טוב, דלת אחרונה לבניין זה. את הדלת פותחת אישה זקנה זקנה.
"שלום גבירתי. צר לי על ההפרעה. תראי גבירתי, אני מצליח לחיות מנדיבותם של
אנשים טובים. היו לי חיים קשים,
בטח גם את עברת דברים קשים בחייך. אני רואה בעיניים שלך, יש לך לב טוב. אם הגברת
תואיל בטובה לתת לי כמה שקלים.."
"תן לי רגע לחפש...מה קרה לך ביד אדוני?"
"לא...זה כלום.."
"אני אחפש, בוא תיכנס פנימה"
"לא, תודה גבירתי, אני מודה לך, את אישה טובה. אבל אני לא נכנס לבתים של
זרים...בכל זאת.."
עמדתי שם ארבע דקות בערך, האישה הזקנה חזרה ובידה מטבע של חמישה שקלים.
ידעתי, לאנשים טובים יש עיניים אחרות.
זו עבודה לא קלה. לעבור דלת דלת, לספוג את הבושה...משם אני רץ לתחנת האוטובוס להספיק
להגיע לאזור השני שלי להיום. יש גם אנשים טובים, אני יודע.
סיגריה, סוף סוף סיגריה. כמה זמן אפשר לחכות לאוטובוס. הרבה זמן במקום אחד. לא
טוב. לא טוב.
מישהו מגיע ומתיישב בתחנה. נראה בערך עשר שנים מעליי, כבן חמישים לערך, מתוחזק
היטב, שיערו שחור. הייתי רוצה להראות רענן כמוהו. יש לו עיניים טובות, זה יום של
אנשים טובים. צריך להאמין.
האיש נותן בי מבט, נעמד לפתע ומתרחק כמה צעדים, אך נשאר לעמוד מולי. מוציא מכיסו
מכשיר נייד, מכוון אותו לעברי ומצלם אותי. הוא מהם! אני לא מאמין! אני לא מאמין
שזה קורה לי שוב. אני בחוץ, כבר שנתיים אני בחוץ, למה זה מגיע לי, למה? לא מספיק
כל החיים הקשים שעברתי, המדינה הזאת לא נותנת לך לחיות. הכל בגלל מערכת האוטובוסים
הדפוקה הזאת, אסור להישאר במקום אחד יותר מידי זמן.
האוטובוס מגיע בשעה טובה. הבלש נכנס לאוטובוס, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה מתיישב דווקא
בסוף האוטובוס. אני חייב לעלות על האוטובוס הזה, אני לא מסוגל להישאר בתחנה הזו
עוד שעה. יום שישי ואני חייב להספיק הכל בזמן. האוטובוס כמעט מלא, ואני מתיישב
הפוך באמצע האוטובוס בכיסאות של הרביעייה. אני חייב לשבת עם הפנים אל הבלש כדי
לראות מה קורה. הוא לא יושב מולי, אז הוא בטח לא יצלם אותי שוב. אם אראה שהוא
מוציא את המצלמה הארורה שלו שוב, אוציא את העיתון שלי ואסתיר את פניי. שלא יחשוב
שהוא כזה מתוחכם.
אחרי כמה דקות של נסיעה, הוא פתאום קם, מתקדם ויושב ממש לידי! מולי אבל לא בדיוק
מולי. לא מסתכל עליי. מה הוא חושב, שאני לא עליתי עליו?! שלא הבנתי שהוא צילם
אותי?! עד כמה הוא מעז לזלזל באינטיליגנציה שלי?
עוברות 30 שניות, האוטובוס עוצר, והוא שוב זז באי נוחות ועובר כיסא אחד, כעת הוא
ממש יושב מולי. זהו, אני לא אשתוק לו יותר, הוא לא יזלזל בי ככה, למה מי הוא בכלל,
שמוק מהמעמד העליון, מרוויח 500 שקל על המעקב הזה עכשיו, בזמן שלי יש 5 ₪ בכיס,
חושב שהוא טוב יותר ממני.
"רק אל תגיד לי שאתה מהם!"
"סליחה?"
""אני חייב להגיד לך...אתה עושה יותר מידי תנועות מיותרות. אני הייתי
בכלא, אתה בטח יודע. מאז שהשתחררתי- הם עוקבים אחריי. אני לא עשיתי דבר רע מאז
שהשתחררתי. יש לי שתי ילדות קטנות, אני לא קשור לעולם הזה יותר. תעזבו אותי. אני
לא יכול לחיות כמו בנאדם. אני לא יודע.. אתה נראית לי בהתחלה איש
טוב...ובדר"כ אני לא טועה. לא חשבתי שאתה מהם, אבל אתה עשית יותר מידי תנועות
מיותרות. אתה חושב שאתה נראה מתוחכם...אבל אני חייב להגיד לך, אתה לא".
"איזה תנועות עשיתי, על מה אתה מדבר?" הוא מיתמם
"ובכן אדוני, בתחילה, כדי לקבל תמונה טובה, אתה התרחקת ממני כשהיינו בתחנה,
עמדת מולי וצילמת אותי! לאחר מכן אתה באופן תמוה מאד כמעט בריצה הלכת לשבת דווקא
בסוף האוטובוס. לאחר מכן באופן עוד יותר תמוה עברת לשבת ממש קרוב אליי, ולאחר כמה
שניות אתה זזת שוב וישבת ממש מולי! אתה לא יכול להגיד שזה נראה הגיוני!"
"אתה רוצה את התגובה שלי?" שאל הבלש
לא, אני רוצה להמשיך לדבר אל עצמי... "בוודאי" עניתי לו
"תראה, אני מאמין לך שאתה בטוח בזה שעוקבים אחריך, ואני מצטער שככה אתה חי.
זה בטח קשה לך מאד. אבל אני רוצה להגיד לך, שזה הסיפור שלך. לכל אחד הסיפור הפרטי
שלו, ולי יש את שלי. ואני אספר לך אותו עכשיו כדי להרגיע אותך- תראה, בהתחלה
כשהיינו בתחנה, אני קמתי כי אתה עישנת, ואני לא אוהב שמעשנים עליי. אח"כ
הוצאתי את הפלאפון שלי וגלשתי באינטרנט. אני חובב שחמט, ואני עוקב אחרי משחק
שמתרחש ברגעים אלו ממש. תסתכל...אתה רואה? במשחק שחמט אני מסתכל...לא צילמתי אותך.
אח"כ נכנסתי והתיישבתי בסוף...כי רציתי לתפוס את המקום בסוף, שם אני הכי אוהב
לשבת. אח"כ מי שישבה מאחוריי השתעלה והשתעלה, ואני לא רציתי להידבק ממנה, אז
עברתי מקום ורק לידך היה מקום, ואח"כ זזתי שוב פנימה כי נכנסו אנשים לאוטובוס
ומן הנימוס שאכנס פנימה, שזה מולך".
נו באמת, מה זה הסיפור הזה, מה הוא ממציא לי עכשיו סיפור, עליי אי אפשר לעבוד.
"אולי הסיפור שלך הוא לא המציאות האמיתית. אני מאמין לך שאתה מאמין בסיפור
שלך, אבל אולי הסיפור שלך לא נכון. תנסה לחשוב על זה, אולי זה יעזור לך".
הבלש פתאום שולח במהירות מבט תזזיתי החוצה לעבר החלון הרחוק ממנו, ולאחר מכן מחזיר
אליי את המבט. הוא מוזר, אני לא מאמין לו. אדם רגיל לא מתנהג ככה, נראה לי שמרב
שהוא רגיל להיות בלש, הוא עוד רגע מאמין לסיפורי כיסוי שהוא ממציא לעצמו.
אחרי כמה תחנות הוא קם, עמד לרדת מהאוטובוס.
"אתה שוב עשית תנועה מיותרת, רק שתדע. הסתכלת מקודם מחוץ לחלון בצורה משונה
מאד. אני רואה את המכונית השחורה מאחורינו, תגיד, הם עוקבים אחריי? רק תגיד לי את
האמת, הם עוקבים אחריי??"
"תראה אדוני, לך יש את הסיפור שלך, אבל יש עוד סיפורים, כמו שהסברתי לך, ואני
לא חייב לספר לך את שלי, אבל בגלל שאני מכבד אותך ובגלל שלא אראה אותך יותר אני
אתייחס- אני עכשיו הולך לקנות לקנות משהו, מקודם חלפתי על פני הבית שלי, ולכן
הסתכלתי החוצה. וזה הכל". הוא אמר, והתעסק עם הכיסים שלו.
הבלשים האלה, הם חדי לשון וחושבים מהר, מיומנים היטב. שחקנים, אני יודע.
"לכל דבר יש לך תשובה" אני אומר לו ונותן לו ללכת. אני שם לב שהמכונית
השחורה שנסעה אחריי האוטובוס עוצרת בצד הכביש, והוא - מתקדם לעברה.
תודה שקראתם
אשמח לביקורות איך אפשר לכתוב את זה טוב יותר
