פוסטים
בריאה ובריאתנות אל מול היקום המתפתח מהמפץ הגדול.
בפעילותי רבת השנים בפורום דתיים חילונים של Ynet, אני נחשף פעמים רבות להתבטאויות אופייניות של משתתפים, בעיקר דתיים, חרדים וחוזרים בתשובה, שמתוך דבריהם והתבטאותם, ניכר בהם, שמעולם לא למדו את המינימום הכרחי להבנת הנושא, ובאותו הזמן הם דוחים את אחת (ולמעשה שתי) התיאוריות המדעיות הכי מבוססות בעולם המדעי, הן התיאוריה הקרויה על שם המפץ הגדול והן את התיאוריה של האבולוציה.
מאד אופייני למצוא ביטויים כמו אלו: "אבל בלי קשר לכל אלו, תיאוריית המפץ הגדול היא מגוחכת, והיום בעיני מרבית המדענים נחשבת ללא אפשרית."
אין לדעת מהיכן יוצאות הצהרות שכאלו, אבל כמובן שהן מופיעות בסמינרים רבים של החזרה בתשובה, שאינם אמונים על שמירת האמת, כל האמת ושום דבר מלבד האמת, שהמדענים שלהם רואים יותר מהרהורי לבם מאשר מהמציאות.
יש המעמיקים מחשבה קצת יותר ואנחנו מוצאים ביטויים יפים כמו זה שלהלן:
אני מאמין גם בתיאוריות של המדענים לגבי בריאת העולם רק שלי יש ספר תורה שנכתב ע"י הקב"ה והוא האמת שלי כי הקב"ה הוא זה שהיה שם ולא אנחנו או המדענים כך לגבי המפץ הגדול :"ויאמר אלוקים יהי אור,ויהי אור. . ."
כאן אומר הכותב: שזו האמת שלו. הוא איננו מתעמת ואינו נזקק להוכחה, כי הוא מאמין ודי לו בכך. אדם ישר שאינו נזקק להצהרות שִקריות.
(שתי הציטטות הנ"ל מובאות מתוך פורום חוזרים בתשובה ב- MSN)
במאמר שפרסמתי בעבר, ונמצא לרשות כל מי שמעוניין, בכתובת:
תחת השם: לאילן! (מה מסתתר מאחורי המאמר?), הצגתי בפני הקורא כמה כלים ראשוניים להתמודדות שכלתנית עם נושא האבולוציה, הבריאה ותפקידו של האלוהים בכל הסיפור ההוא.
במאמר ההוא התחלתי לתאר את הדברים מהסוף, מהזמן בו אנחנו קיימים, וחזרנו צעד צעד לאחור, אל זמנים מוקדמים יותר ויותר, עד לאותו הזמן שבו אירעה הבריאה עצמה.
הראיתי, שבכל אחד מהשלבים, כאשר מניחים אלוהים חכם וחכם יותר ויותר, עד לחכם ביותר, הרי שיכול הוא לצמצם את תפקידו בבריאה עד למינימום שבמינימום, ועדיין התוצאות תהיינה, אותו היקום המוכר לנו, ואותו עולם מורכב, בלי צורך במעורבותו בתכנון וביצוע של כל שלב וכל פרט.
בסוף המאמר ניתן היה להסיק, שאפילו אתה מאמין גדול באלוהים, תבין שמגיע לו הקרדיט, שברוב חכמתו עשה את הכל כך, שדי לו בהפעלת הטריגר (ההדק) של המפץ הגדול, וכל השאר כבר ייעשה מאיליו, ממש כפי רצונו, בהנחה שמה שאנחנו רואים ומכירים היום, זהו אכן ביטוי לרצונו.
בפעם הזו אנסה להתחיל מההתחלה, מהמקום בו החל הכל, כלומר, מהעמדת שתי הגישות: הבריאה ע"י בורא מול תיאוריית המפץ הגדול.
לשם כך הבה נעמיד את שתיהן זו מול זו ונראה:
הגישה הראשונה טוענת, שהיקום כולו נברא בידי בורא, ישות שאיננה ברת יכולת תפיסה אנושית, שהיא מצויה מחוץ לממד הזמן, כאשר הבורא היה מאז ומעולם, הוא ראשון לכל ברוא ואיננו נזקק להיברא בעצמו.
יש לבורא יכולות ותבונה אין סופיות (הוא כל יכול, ואני מוסיף שמתוך כך הריהו גם כל יודע), כולל היכולת לברוא יש מאין, ידע וחוכמה אין סופיים, והוא איננו נזקק לשום דבר.
תיאוריית המפץ הגדול טוענת לעומת זה, שכל החומר והאנרגיה מהם בנוי היקום היו בנמצא מאז ומתמיד, (ממש כמו הטענה בדבר מקורו של הבורא), ולפני המפץ נמצא גרעינו של היקום במצב של נקודה סינגולרית, כלומר בדחיסות אין סופית במרחב זמן, ואין לדעת דבר על כל מה שקדם למצב ההוא, כי עצם קרות המפץ הגדול, חיסל ומחק באופן מוחלט כל עדות לכל מה שאפשרי שהיה לפניו.
התיאוריה הזאת לא מייחסת לאותו החומר הבראשיתי שום חוכמה ושום יכולת לעשות משהו, מלבד להישאר במצבו אין סוף זמן, או עד שיקרה משהו בר סיכוי שיקרה, ובזמן מהזמנים הוא יתפוצץ בעוצמה אדירה שממנה ייברא כל היקום.
התיאוריה הזו טוענת גם, שכל החומר וכל האנרגיה הקיימים ביקום שלנו, היו חלק מאותו גוף דחוס בראשיתי, ושום דבר חדש שלא היה קודם, לא נברא באותו הזמן.
כעת, הבה ונחשוב מה נראה בעינינו הגיוני יותר, לפחות לשלב הזה:
1. אלוהים בעל יכולת בריאה וחוכמה אין סופית, שהיה מאז ומעולם, לפני היות כל דבר אחר?
2. גוש חומר חסר כל ידע וחוכמה, שהיה מאז ומעולם?
קשה לנו בכלל להניח שמשהו היה קיים מאז ומעולם ושאין לו שום מקור, אבל בדוגמאות אלו הדין שווה, בין שאנו מייחסים זאת לאלוהים בכבודו ובעצמו ובין שאנו מתכוונים לגוש דומם חסר כל יומרות. (אין להם שום מקור – הם היו מאז ומעולם).
המדע מלמד אותנו להעדיף את האפשרות הפשוטה יותר במקרים שכאלו. כלומר, הוא יעדיף לראות את מקור היקום באותו גוש דומם וצפוף בדחיסות אין סופית, על פני הניסיון והכורח להסביר את מקורות החוכמה והכוח של אלוהים שהיה מאז ומתמיד, לפני היות הכל. (שכן, לפני היות הכל, מהיכן יימצאו לו מקרות החוכמה, התבונה, הניסיון והכוח).
האמונה, אין לה בעיה שכזאת. האמונה מופעלת ע"י הרגשות והדמיון האנושי, ואיננה נזקקת להוכחת עצמה. היא בונה סיפור, שמקורו עתיק מאד, ומתמכרת לו בתכלית ההתמכרות.
המדע אינו חופשי לנהוג כך. הוא מחפש עובדות, חוּקִיוּת, תסריט שניתן להוכיח את התכנותו ולעגן אותו בממצאים.
על כן רותם המדע לעזרתו, בניסיון לבחון את התסריט של המפץ הגדול, את כללי הפיזיקה והפיזיקה הגרעינית, המוכרים לו די טוב.
אנסה במאמר הזה, לתאר בצורה פופולרית וללא משוואות מתמטיות (שממילא אינני מומחה גדול בהן), כיצד מסביר המדע, הן את האפשרות שמהגוש הסינגולרי המקורי של היקום יתחולל הפיצוץ, ומה קורה בהמשך, עד ימינו, ואשתדל לא להאריך יתר על המידה, שכן את התיאור הזה תמצאו בספרי המדע הפופולרי, מתוארים הרבה יותר טוב.
אתחיל מהשאלה המתמדת שאנחנו משאלים תמיד בהתרסה ע"י המאמינים: מי גרם למפץ הגדול להתרחש.
כמובן שבהינתן אלוהים, התשובה היא אחת, אלוהים עשה זאת, אלוהים גרם למפץ להתרחש, וכל השאר כבר לא חשוב, לא כיצד ולא מדוע.
אבל כאשר איננו נדרשים לשאלה מי אלא לשאלה מה ואיך, דרושה תשובה קצת יותר מפורטת.
כאן יכולתי לקצר ולומר שמכיוון שקיים סיכוי סטטיסטי שדבר שכזה יקרה, מן הסתם, לאחר אין סוף זמן שאיש אינו יכול לשער את אורכו, האירוע אכן התרחש.
אבל אינני פטור מלהראות שכך אכן פועל הטבע, ולשם כך אני נדרש למעט הסברים מתחום הפיזיקה גרעינית, ואני מבקש מהקוראים קצת סבלנות ובעיקר לא להיבהל.
אתחיל בכך שאסביר למי שאינו בקיא, שכל עולמנו בנוי מיסודות – הם האטומים.
היוונים הקדמונים כבר המציאו את המונח הזה – אטום (יסוד). הם טענו שהעולם מורכב מארבעה יסודות בלבד: אדמה, מים, אויר ואש.
כמובן שעל פי המונחים המקובלים היום אנחנו מגדירים את היסוד, כחלקיק הקטן ביותר של החומר, ששומר על תכונות החומר המסוים.
ניקח לדוגמא מים. אלה אינם יסוד, אלא תרכובת של שני סוגי אטומים (יסודות) שונים זה מזה. היסודות המרכיבים את המים הם כידוע מימן וחמצן.
מה אם כן מבדיל בין היסודות? ובכן לכל אטום יש מבנה הכולל גרעין ובו שני סוגים של חלקיקים תת אטומיים, והם הפרוטונים – נושאי המטען החשמלי המסומן בסימון המוסכם + והנויטרונים, שהם ניטרלים מהבחינה החשמלית, והמסה שלהם דומה מאד למסה של הפרוטונים.
סביב לגרעין האטום מסתובבים במסלולים קבועים, המטענים החשמליים הנגדיים לאלו של הפרוטונים שבתוכו. אלו הם האלקטרונים שמטענם מסומן בסימון המוסכם -.
הערה: אין שום דבר שלילי או חיובי במטענים הללו והסימונים הם לצורך נוחיות ואבחנה בלבד.
נחזור אל המימן והחמצן. למימן יש פרוטון אחד בגרעין. לחמצן שמונה פרוטונים בגרעין.
מסתבר שבגדול, מה שקובע את תכונותיו של יסוד הוא מספר הפרוטונים שבגרעין. יכולים להיות כמויות שונות של נויטרונים בגרעינו של יסוד, אך כל עוד מספר הפרוטונים זהה, מדובר באותו היסוד עם אותן התכונות הכימיות.
כשלמימן יש פרוטון אחד ללא נויטרונים, זהו מימן רגיל, אך אם בגרעינו מצוי בנוסף גם נויטרון, יהיה זה מימן כבד, אבל עדין מימן. שני הסוגים הללו של המימן ייקראו איזוטופים של המימן.
יסודות רבים הם בעלי מספר איזוטופים. המצב האנרגטי בתוך גרעין האטום איננו פשוט כל כך. הפרוטונים דוחים זה את זה בעוצמה גדולה בגלל מטעניהם הדומים. הם מצליחים לשרוד ביחד בתחום הקטן מאד של הגרעין, רק משום הכוח הגרעיני, הנחשב לכוח החזק שבטבע.
אלא שככל שירבו הפרוטונים בגרעין, יציבותו הולכת וקטנה. מה אם כן תפקידם של הנויטרונים שם? ובכן הם משמשים כחיילי האו"ם. הפרדה בפועל בין היריבים הקשים אלה מאלה.
הכוח הגרעיני המוזכר כאן הוא כוח שפועל בטווח קצר מאד, בתחום קוטר הגרעין בלבד, וכאשר הגרעין נהייה גדול וכבד, יש בו הרבה פרוטונים ועוד יותר מכך נויטרונים, מתחילים לראות שהגרעין משחרר אנרגיות מיותרות, בדמות קרינה.
ניקח לדוגמא את גרעין האורניום, שמספר הפרוטונים שבו הוא 92, ומשקלו (לרוב) הוא 238. כלומר, בגרעינו מצויים 146 נויטרונים, חיילי או"ם שכאלה להפרדה בין הפרוטונים שרבים ולא יכולים לחיות ביחד בשלם.
כיצד משחרר האורניום אנרגיה מהגרעין? הוא עושה זאת ע"י פליטת שני פרוטונים ושני נויטרונים. למעשה זהו חלקיק - גרעין של היסוד הליום, והקרינה הזאת נקראת קרינת אלפא.
כמובן שלא כל גרעיני האורניום עושים זאת בו זמנית. אילו עשו כן כולם יחד, הרי שלא היה נותר אורניום בעולם ולא היינו מכירים אותו. אבל מפעם לפעם, בקצב קבוע, ידוע ואופייני עבור כל יסוד ואיזוטופ רדיואקטיבי, התהליך הזה קורה.
אף אחד לא יכול לקבוע ולומר מתי מגיע תורו של אטום מסוים להתפרק. אבל כשזה קורה למשל לאורניום, שהיו לו 92 פרוטונים בגרעין, וכעת הגרעין נותר עם 90 פרוטונים בלבד, הרי ששוב איננו אורניום, אלא שעכשיו הוא הפך להיות תוריום. יסוד אחר, שנוצר מתהליך ההתפרקות של האורניום.
הטבע יצר תוריום גם באותם התהליכים שבהם נוצרו כל היסודות, הכבדים יותר מהברזל, אבל לזה נגיע עוד מעט. מה שרציתי להראות ולהדגיש הוא זה שאין צורך במשגיח מיוחד, ולא אצבע אלוהים, בכדי שתהליך אקראי יצא לפועל.
כמה אטומים יש בגוש אורניום? זו כמובן שאלה לא כל כך טובה, אלא אם נדע את משקלו של אותו גוש. יש לנו מושג הנקרא גרם-אטום, והוא יחידת מסה ששווה במשקלה (בגרמים) למשקלו האטומי של היסוד.
משקלו האטומי של האורניום הוא 238 (האיזוטופ הנפוץ), לכן גרם-אטום שלו יהיה 238 גרם.
למה בכלל זה מעניין אותנו? כי בכל גרם-אטום,של כל אחד מהיסודות, יש מספר קבוע של אטומים. המספר הזה קרוי מספר אבוגדרו וזהו מספר עצום, שגודלו כ- 600 אלף מיליארדי מיליארדים. (6.02 * 10^23).
כמה גרעינים יתפרקו משך הזמן ויהיו לתוריום? לצורך החישוב הזה נשתמש מושג חדש, הקשור לעוצמת הקרינה של האורניום, מושג הקרוי מחצית זמן חיים.
מה אומר המושג הזה? ובכן, אם יש לך 238 גרם של אורניום 238, הרי שכעבור מחצית זמן החיים שלו, יישאר לך רק 119 גרם שלו. (השאר יהפכו לחומר אחר). אבל לאחר מחצית זמן חיים נוספת יישאר לך מחצית מתוך ה- 119 (כ- 59.5 גרם), וכך הלאה והלאה.
זמן מחצית החיים של איזוטופ האורניום 238 הוא כ- 4.4 מיליארד שנים. האורניום 235, שבגרעין שלו נמצאים פחות חיילי או"ם להפריד בין הפרוטונים המשתוללים, פולט קרינה הרבה יותר נמרצת, ומחצית זמן החיים שלו קצרה יותר: בערך כ- 700 מיליון שנה. הוא אכן מתפרק מהר יותר ונמצא בכמות זעירה מכלל אטומי האורניום שבטבע. רק 71 אטומים שלו מכל 1000 אטומי אורניום. השאר הם האיזוטופ 238.
אתם יכולים לראות בבירור, שיש כאלה שמתפרקים מהר יותר ואחרים מתפרקים לאט. היסודות הכבדים מהאורניום, בעלי יותר מ- 92 פרוטונים בגרעין, לא נותרו בכלל בטבע בכדור הארץ, והתפרקו עד תום, לפני ימינו אלה. אנחנו מכירים אותם רק מתוך התעסקותנו בטכנולוגיות גרעיניות כשניתן לייצר אותם באופן מלאכותי במאיצי חלקיקים ובכורים אטומיים. אלו הם אכן יסודות קצרי חיים, עד קצרי חיים מאד, וחלקם אינם נותרים יותר מכמה שניות, ואפילו פחות מכך.
היעלה על הדעת שאלוהים ישלח ידו ואצבעו לכל גרעין אטום בזמנו, יעסוק בהגרלות ויקבע איזה חלקיק ייפלט בכל רגע ורגע ויאמר לו: כעת תורך להתפרק? בוודאי שלא הייתם נותנים לאלוהים לעסוק בכך. יש מנגנון טבעי לכל יסוד שקוצב זמן התפרקות וכל גרעין מתפרק בזמן מקרי אבל הקצב הוא סטטיסטי מדויק.
את כל הפיזיקה הזו, על רגל אחת סיפרתי כאן, בכדי להראות שאפילו בכדי לגרום למפץ הגדול, לא היה צורך באצבע אלוהים, אלא שכאשר מתקיים סיכוי סטטיסטי שיקרה הפיצוץ הזה, הוא יקרה במוקדם או במאוחר. לנו אין ולא יכול להימצא שום מידע, כמה זמן נמצא אותו גוש חסר חיים, גרעין היקום שהיווה את מקורו של המפץ הגדול, במצב של לפני הפיצוץ.
מרגע שהמפץ הגדול אכן אירע, נקבעה עבור היקום שלנו נקודת אפס חדשה לזמן. כל ניסיון לנחש, לבדוק לשער ולדמיין זמן שלפני כן, אינו בעל משמעות ואינו יכול לתרום לנו שום דבר ידע נוסף.
מה אם כן קרה מאותו הרגע ואילך? אתאר זאת שוב בקצרה, אף כי תקצר היריעה מלספר את הסיפור המופלא הזה בהרחבה.
בתחילה היה זה גל הדף עצום ונורא, מלווה בטמפרטורה של מיליארדי מעלות צלסיוס. כמויות אדירות של חומר והאנרגיה החליפו צורה, והחומר הלוהט החל להידחף לכל הכיוונים, במהירות הקרובה למהירות האור.
סביב היה רק חלל. שום דבר לא הפריע לחומר הלוהט הזה להתפזר. עם חלוף הזמן, לאחר כמה מיליוני שנים, החלה התקררות הדרגתית. החומר המשיך להתפזר למרחבי האין סוף, להתרחק מנקודת האפס לכל הכיוונים, וכמובן הצפיפות והדחיסות של החומר ביקום, פחתו והלכו.
בחלוף עוד מיליוני שנים, החלה התמונה להתבהר. במהלך הפיצוץ, בשניות הראשונות, נוצרו כל התת, תת חלקיקים, מהם ייווצרו בעתיד האטומים – היסודות.
מעט מאוחר יותר, נוצרו שני סוגים של יסודות. שניים בלבד: המימן וההליום. אלו היו היסודות מהם נוצר והתפתח היקום כולו, ועל הבסיס שלהם, בליבותיהם של כוכבים שהחלו להיווצר מיליוני שנים מאוחר יותר, נוצרו עוד ועוד יסודות כבדים נוספים תוך היתוך אטומי המימן וההליום אלו באלו, ליסודות כבדים מהם.
כאשר הגיע היקום למצב של צפיפות הרבה יותר קטנה, החומרים היחידים שביקום היו רק המימן וההליום, כאשר המימן מהווה כשבעים אחוז לערך והשאר הליום.
מהירות ההתרחקות של החומר מהמרכז בעת ההיא כבר לא הייתה כל כך גבוהה, עברו אולי מיליארד שנים מאז המפץ. החום הלוהט התפזר ורק הדים של גלים אלקטרומגנטיים המשיכו לעשות דרכם לכל הכיוונים ומוחזרים לכל כיוון כשהם מאבדים בדרך עוצמה.
(את הדי הגלים הללו מחפשים ומגלים כיום האסטרונומים, כשהם מציבים במשוואות את תדירותם ועוצמתם הצפויה כעת, והנה עולים בידיהם ממצאים התואמים את החישובים, ומאוששים היטב את אמיתות התיאוריה).
פה ושם החלו להיווצר צבירים גדלים והולכים של אטומים, כשהם צוברים כוח משיכה (גרוויטציה). זהו אחד הכוחות החלשים שבטבע, אבל הוא נצבר עם כל מסה נוספת. צבירים שכאלו החלו לגדול, למשוך אטומים נוספים מסביבתם הקרובה, לצבור עוד כוח גרביטציוני, עד שהתהוו כגרעיני כוכבים.
לכוכב יש מסה גדולה מאד, והוא מושך אליו כל מסה נוספת מסביבתו. עם הגידול במסה של גרעין הכוכב, החלה כמובן להתפתח דחיסה גרביטציונית פנימה, לכיוון הליבה, וזו החלה להתחמם כתוצאה מהדחיסה, ועם כל מסה נוספת שהצטרפה אל הכוכב, נעשה כוח המשיכה שלו גדול יותר וליבתו חמה יותר.
כשמגיע הכוכב הנולד לגודל קריטי מסוים, הטמפרטורה בליבה מגיעה לעוצמה כל כך גבוהה, עד שמתחיל בליבה תהליך של מיזוג גרעיני המימן אלו באלו. לשם כך דרושים מאות מיליונים עד מיליארדי מעלות, אלא שכאשר יש לך אספקה בלתי מוגבלת של חומר הנשאב מהסביבה, הכוכב גדל ונדחס והליכי המיזוג המימני שבליבה, המְלוּוִים לחץ עצום כלפי חוץ מתאזנים עם הלחץ הגרביטציוני הפועל מבחוץ פנימה.
כך נוצר לנו כוכב זוהר, שכמוהו כשמש שלנו. תהליכי מיזוג גרעיני המימן שבליבתו, ההופכים אותם לגרעיני הליום, יכול להמשך מיליארדי שנים, תלוי בגודלו ובמסה של הכוכב.
החומר שסיפק לנו המפץ הגדול, הספיק ליצירת מיליארדי כוכבים, שאנחנו מוצאים אותם מרוכזים במיליארדי גלקסיות, ואלו גם אלו מצויים במרחקים אדירים ביניהם, מרחקים הנמדדים ביחידה הקרויה שנת אור. פירושו, המרחק אותו עוברת קרן אור, שנעה במהירות האור (שלוש מאות אלף קילומטר בשניה), במשך שנה.
הכוכב הקרוב ביותר אל מערכת השמש שלנו בגלקסיה שלנו (שביל החלב), נמצא במרחק של כארבע וחצי שנות אור מאתנו. המרחקים הבין גלקטיים נמדדים באלפי ומיליוני שנות אור.
נחזור אל תהליך חיי כוכב נורמלי. לאחר שכילה את הדלק המימני שבליבתו, הלחץ שמבפנים יורד במקצת, דבר המאפשר חידוש הדחיסה הגדולה פנימה. יתכן בהחלט שהכוכב צבר באותה התקופה גם מסה גדולה נוספת מסביבתו. דבר זה גורם לעליית הטמפרטורה בליבה עוד יותר, עד לאותו הערך שמתאים להיתוך גרעיני ההליום אלו באלו.
כך ממשיך התהליך שלב אחר שלב, ובכל פעם נוצרים בליבה המתחממת והדחוסה יסודות כבדים יותר ויותר. השלישי בתור הוא הליתיום, אחריו הבריליום, וכך הלאה והלאה עוד מיליארדי שנים.
היסוד האחרון שיכול להיווצר בליבת הכוכב בתהליך זה הוא הברזל, שמספרו האטומי הוא 26, כלומר עשרים ושישה פרוטונים בגרעין.
יותר מכך הכוכב אינו מסוגל להחזיק מעמד. החום והדחיסות שבליבה הם כל כך נוראים, עד שהכוכב מתפוצץ בתהליך המוכר למדע הקרוי סופרנובה.
תהליך זה מלווה בפרץ אנרגטי עצום, שדי בו ליצירת כל מגוון היסודות המוכרים לנו, עד האורניום והטרנס אורנים (מעבר לאורניום).
מכאן נשלחים שרידי הכוכב המתפוצץ, עם כל היסודות החדשים שנבראו, הן בליבתו והן בתהליך הסופרנובה, אל החלל הבין כוכבי ובין גלקטי. אלו הן אבני הבניין מהם בנויים האסטרואידים והפלנטות, ומהם בנוי גופנו וגופם של כל היצורים שבעולם, החל מהווירוסים, דרך השמרים והפטריות, החיידקים, השרכים ועולם החי והצומח, ועד האדם.
בשום מקום בתיאור המעשה הזה לא מצאנו זכר ותרומה ממעורבות של גורם על טבעי, ולא זהינו גם צורך במעורבות שכזו.
לא את כל העובדות אנחנו מכירים ויודעים עד אחרוני הפרטים. המדע עוד צעיר ועול ימים. האנושות המתועדת מתקיימת בפלנטה שלנו כמה אלפי שנים בלבד, והיצורים הקדמונים, דמויי האדם, מתוארכים למיליונים בודדים של שנים.
המדע הוא בן כמאתיים שנה ומשהו, והוא צועד בבטחה ובצעדי ענק, לעבר גילויים חדשים, יצירת חומרים חדשים, טכנולוגיות חדישות בכל התחומים.
טרם התגלו פתרונן של מספר חידות מסוימות שבדרך להבנת תחילתם של החיים כאן בכדור הארץ שלנו, ואולי אלו התפתחו בכלל בתנאים אחרים, זרים לנו, בפלנטה רחוקה כלשהי, ורק אם וכאשר נגיע אי פעם אליה, או יצורים אינטליגנטים משם יגיעו לכאן, נוכל להשלים את הפריטים החסרים בפאזל הזה.
אלא שכאשר את החוסר במידע אנחנו משליכים על כוחות לא טבעיים, על אֵל או אלילים, ואנחנו אומרים שאלוהים ברא את החיים ודי לנו בכך, הרי ששוב אנחנו מתחמקים מתשובות, ומעבירים את הבעיה למקום בו אין אנו נמצאים.
כאדם שאינו מאמין בשום אֵל, אני מעדיף לראות את מקומו של אלוהים בתוך דמיונו של האדם, בספרות, כהמצאה אנושית, ולהבין שהתשובות שהאמונה מספקת לנו, אינן אלא יצירות דמיון דתי, והן אינן תשובות למעשה, אלא השתמטות מהתמודדות עם הבלתי נודע.
אני סבור שרוב השאלות בדבר מקור החיים, וכיצד הפך חומר מינרלי טהור וסטרילי לחומר חי, יקבלו תשובות באמצעות לימוד נוסף של תהליכים של כימיה אורגנית וביו כימיה ואולי בתרומה ממקצועות אקדמיים נוספים.
אני סבור שלא ירחק היום בו ניתן יהיה לסַנְטֵז למשל וירוס (או גֶן של וירוס) במעבדה, תוך שימוש בחומרים סטריליים בלבד.
אין לנו הגדרה מוסכמת סופית וניצחת למהות החיים, אבל אם יש לנו חומר שמסוגל להשתכפל בעצמו, לקיים חילוף חומרים עם סביבתו ולהעמיד דורות של צאצאים בדמותו, נוכל להסכים שהוא אכן עונה להגדרה רחבה של חומר חי.
|
