השעה שש ושלושים בבוקר, מהרדיו בוקע קולו של מיכאל בן-חנן: "ידיים לפנים, לצדדים, לפנים והורד, אחת שתיים שלש ארבע". זוהי שעת התעמלות שנשמעה כל בוקר באותה שעה ברדיו. זוהי גם שעת ההשכמה בביתנו.
"כל כך מוקדם" התלוננה אחותי הקטנה בעוד אחותי הגדולה מסתובבת על צידה וממשיכה לישון. רק אני זינקתי במהירות שלא אופיינית לי מהמיטה, שמחה על השעה המוקדמת. בפני עומדת משימה, אצלנו בבית-הספר משחקים את המשחק 'חמור חדש'. סדר הילדים במשחק החדש נקבע לפי סדר ההגעה לבית-הספר, הילד הראשון שמגיע הוא המוביל את המשחק. כך קבעו הילדים.
משחק 'חמור חדש' היה משחק שבו בוחרים ילד אחד שיעמוד עמידת גו כפופה בגובה המתאים לנו, ושורה ארוכה של ילדים קופצים מעליו זה אחרי זה בקפיצת פיסוק. הקפיצה מלווה במשימות שונות שאותן נותן הראשון בטור. מי שנכשל במשימה מחליף את החמור התורן, והמשחק מתחיל מחדש בקריאה: 'חמור חדש'.
אני רוצה להיות הראשונה, אמרתי לעצמי, להיות המובילה, אני לא אוהבת שמובילים אותי. אני אוהבת לתת את הפקודות.
בזריזות רבה קמתי, שטפתי את פני, שפשפתי את שיני, קלעתי את הצמה העבותה והארוכה שלי, התלבשתי, שתיתי את כוס השוקו שכבר הייתה מוכנה על השולחן, לקחתי את התיק שסידרתי יום קודם לכן, אמרתי שלום לאימי המופתעת ולשתי אחיותיי שעדיין לא קמו ממיטתן. ויצאתי.
כעבור חמש דקות בדיוק, בשבע ורבע בבוקר הגעתי לבית-הספר.
כפי שציפיתי הייתי ראשונה. אני היחידה בבית-הספר. אף אחד עוד לא הגיע, אין איש. אני אוביל את המשחק, ציינתי לעצמי בשביעות רצון.
השעה שבע וחצי, הילדים החלו להגיע. בשעה שבע וארבעים כולם כבר מסתדרים מאחורי. השורה ארוכה, כמעט כל כיתתי משתתפת, כולם אוהבים את המשחק 'חמור חדש'. כולם מחכים לפקודה הראשונה שתינתן על-ידי. יש לנו הרבה זמן לשחק, עשרים דקות נותרו עד לצלצול, ונוכל אפילו להחליף כמה 'חמורים'.
'החמור' בתחילת המשחק הוא רוני הוא שהגיע אחרון. "אתה 'החמור" קראנו כולנו.
רוני הוא 'חמור' טוב. גבו רחב, הוא לא גבוה, קל לדלג מעליו, בנוסף לכך הוא טוב-לב. כשהוא החמור אנחנו יודעים שהוא לא יעשה לנו טריקים שעושה לנו למשל מנחם, שיכול לפעמים באמצע הקפיצה להנמיך את הגובה בו הוא עומד. זה מאוד מסוכן ואוי ואבוי לאותו ילד שבדיוק קופץ מעליו.
המשחק מתחיל.
"חתימת המופתי" פקדתי את הפקודה הראשונה תוך כדי ריצה לעבר החמור. הנחתי את שתי ידי בטפיחה חזקה על גבו של 'החמור' כיאה לחתימת מופתי אמיתית, ובד בבד ניתרתי מעליו ניתור גבוה. הילדים דילגו אחרי מעל 'החמור', כשכל אחד נותן טפיחה חזקה על גבו. האכזרים מבין הילדים הנחיתו עליו טפיחה כל כך חזקה שההד שלה נשמע למרחוק.
"שתי קציצות לשבת" נתתי פקודה נוספת, ואוי לו לאותו ילד שהיה 'חמור' באותו הרגע, את הידיים המאוגרפות שהנחנו על גבו הוא ודאי הרגיש במשך שבוע שלם.
הילדים בכיתתי לא כל כך אהבו שאני הראשונה, כי המשימות שנתתי היו קצת קשות. בדרך כלל היה קשה להחליף אותי, כי הייתי ראשונה וגם ספורטאית טובה וזה נתן לי יתרון.
כאשר רציתי להחליף את 'החמור' לחמור אחר הייתי נותנת פקודה קצת יותר קשה לביצוע למשל "פרה בועטת". במשימה זו, היה צריך תוך כדי ניתור ובזריזות מרבית, לבעוט בישבנו של העומד כחמור. הילדים השמנים תמיד נכשלו בתרגיל זה.
תרגיל בטוח נוסף להחלפת חמור היה בפקודה "רכבת ארוכה". כל ילד שניתר מעל החמור היה ניצמד לילד שלפניו, וכך יצרנו שורה של ילדים כפופי גו וצמודים זה לזה שהיה צריך לנתר מעליה, וככל שהתארכה הרכבת היה קשה יותר לנתר מעליה. בדרך כלל סיכוייו של הילד הרביעי או החמישי בתור היו נמוכים לעבור את הרכבת. משימה זו הייתה לא רק קשה אלא גם מסוכנת מאוד, ולא פעם אחת קרה שאחד הילדים נקע את רגלו בניסיון לעבור רכבת ארוכה. נפילה זו הוציאה אותו, לצערו, למשך כמה ימים מהמשחק. אבל אנחנו המשכנו לשחק, אותנו זה לא הפחיד.
"מכתב לאמריקה" הייתה פקודתי הבאה. דילגתי בקלות מעל 'החמור' שבינתיים התחלף לדודל השמן. ידעתי שבמשימה זו יש יתרון לדודל בגלל היותו שמן וחזק, ולכן חשבתי שאני אציל אותו מלהיות 'חמור'. במשימה זו יש לכתוב מכתב על גבו של החמור, ולבסוף לשלוח את המכתב ליעדו ע"י דחיפה חזקה. החמור חייב לזוז.
כל אחד יכול היה לכתוב מכתב למי שהוא רצה. אני בחרתי לשלוח מכתב לאמריקה, לחברתי אליזבת ממדינת וואמינג שבארצות הברית. היא הייתה היחידה שהכרתי באמריקה. אליזבת הייתה חברתי לעט שהמורה ויטה מכיתה ו' קישרה בינינו. היה נוהג באותה תקופה לקשר בין בתי הספר בארץ לבין בתי ספר יהודים בארצות הברית, כל ילד קיבל כתובת של ילד אחר והחל להתכתב.
"דיר אליזבת" התחלתי לכתוב את המכתב, וסיימתי אותו: "יור ישראלי פרנד רייצ'ל", נתתי טפיחה חזקה בצד הימני של גבו של דודל השמן- זה היה הסימן לבול, ואחר כך נתתי אגרוף, באותה פינה ימנית, וזה היה הסימן לחותמת על הבול. התכוננתי לשלוח את המכתב בצורה המוסכמת במשחק: דחיפה חזקה עם הכתף שלי את החמור כדי שייפול ויזוז ממקומו. ידעתי שלפי החוקים אם החמור לא ייפול או לא יזוז אחרי שלוש פעמים הוא יוחלף.
לא דאגתי, ידעתי שאני חזקה ולא פעם אחת דחפתי את דודל, לא תמיד בשעת משחק חמור חדש אלא סתם כך כי רבתי איתו. התכוננתי לדחיפה, דודל התכונן גם הוא. כיוונתי את כתפי לעברו, ובתנופה חזקה ניסיתי לדחוף אותו. לחרדתי, דודל לא זז. לא יכול להיות חשבתי , תמיד זה מצליח לי בפעם הראשונה. התכוננתי לניסיון השני. החלטתי להוסיף תנופה קטנה, אולי בעזרתה אוכל להזיז את דודל ממקומו. רצתי ריצה קלה ונתתי דחיפה בכל כוחי. דודל לא זז...
"ניסיון אחרון" צעקו ילדי הכיתה, "אם לא תצליחי את תהיי החמור". אני חושבת שבסתר ליבם הם כבר רצו להחליף אותי, נמאס להם שאני תמיד ראשונה.
לקחתי מרחק עוד יותר גדול מדודל כדי שתהיה לי תנופה חזקה יותר. התרכזתי כמה שניות. הכנתי את הכתף שתיתן את הדחיפה, נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לרוץ בכל הכוח לכיוונו. דחיפה חזקה... בום... נפלתי על הדשא.
כאב עז פילח את כתפי. שכבתי כמה דקות מבלי יכולת לזוז, גופי כאב, ראשי הסתחרר, פני האדימו ונשימתי נעצרה, עמדתי להתעלף עוד רגע. העפתי מבט לכיוונו של דודל. הוא עמד יציב וחזק על מקומו, הביט בי בחיוך של ניצחון ואמר: "גם לשמנים יש יתרון לפעמים".
שכבתי על הדשא כמה שניות. לא התחשק לי לקום כל כך מהר. לא האמנתי שאסון כזה קורה לי ושמעמדי עומד להשתנות.
הסתכלתי בקנאה על שלומית שהפכה ברגע אחד למובילה.
"יש 'חמור חדש" צעקו הילדים סביבי. לא הייתי שותפה לשמחה. לאט קמתי ממקומי והלכתי למקום עמידתו של 'החמור.'
לפתע נישמע הצלצול, השעה הייתה שמונה, צריך להיכנס לכיתה, השיעור עמד להתחיל. הצלצול הגואל, הו, כמה שמחתי לצלצול זה. הייתי הראשונה שנכנסה לכיתה.
הייתה לי שעה שלמה להירגע ולהתרגל לרעיון שבהפסקה הבאה אני החמור בשטח...
