הגורל הוא שהפריד בין שלושת האחים, יש אומרים מאז בריאת עולם. לאחר שנים רבות החליטו להיפגש שוב.
שמו של הבכור: "היה", לאמצעי קראו "הווה", ובן זקונים "יהיה". כמובן שכולם מאד התרגשו וכל אחד התקלח וניקה כל איבר ושערה בגופו. אחר כך לבשו את מיטב בגדיהם, הביטו ממושכות במראה וחיוך של סיפוק עצמי על פניהם. הם היו מוכנים לפני מועד הפגישה ונותרו להם עוד כמה שעות עד אז.
הבכור ששמו "היה", התעצב כל כך ואמר לעצמו: "אולי אסתכל על אלבום התמונות שלי ואנסה להיזכר איך אחיי נראים." וכך במלוא המרץ הוא הסתכל אך אחרי כל דף באלבום ליבו התעצב יותר ויותר כי לא היה זכר לאחיו שם רק לתמונות שלו שאת רובן הוא מכיר וחלקן היו כל כך כואבות שהוא סירב להביט בהן.
וכך בין רגע הוא החליט: "אני חייב לפגוש את אחיי."
האמצעי "הווה" הרגיש כל כך טוב אך בכל זאת חוסר השקט חלחל אליו וקישט אותו בכל מיני דאגות ושאלות. הוא החל להרגיש בודד וחשב לעצמו לו: "לו אחיי היה ויהיה היו כעת לידי ברגע זה, הייתי מאושר..." ואז זרם של שמחה עטף אותו. הוא התנער וכל הדאגות והמחשבות שהטרידו אותו נעלמו מיד.
"יהיה" היה כה אומלל, כי רק שאלת "מה יהיה", הדהדה בו עד כי ראשו כאב כל כך וגם כאבי הגב לא נתנו לו מנוח.
שהרי הוא לא מכיר, לא יודע את מה היה ואת ההווה הוא יוצר בעצמו אך הוא לא נמצא בו מספיק זמן כדי להכירו.
הגיעה השעה להיפגש ושלושתם החליטו כל אחד בזמנו שהיום הם נפגשים ושלעולם לא תפרדנה דרכיהם.
"היה" הסתכל במראה ואמר לעצמו החלטית: "לכאן אני לא חוזר יותר," ויצא לדרכו.
הוא הלך והלך ולאורך כל הדרך צפו בעיני רוחו תמונות של עצמו בסיטואציות שונות, אך למקום הפגישה הוא לא הגיע. לבסוף, מצא אבן גדולה, התיישב עליה והחל לבכות כשבראשו השאלה: "אם הייתי אז מה יהיה?"
"הווה" החל לצעוד בדרך לפגישה, אך רגליו כשלו וגופו בגד בו. הוא נלחם בהם ללא הרף. צעק וזעק אל השמים, אלא שנותר נטוע במקומו עד שהתיישב ואמר: "טוב, אין ברירה. אחיי הם שיצטרכו למצוא אותי... אני לא יכול ללכת לא קדימה ולא אחורה."
"יהיה" היה כל כך מאושר ושמח. הוא החל לצעוד, אך ככל שהתקדם בדרכו התרחק ממקום המפגש ולא הצליח להבין מה קורה.
מכיוון שרצה בכל מאודו לפגוש את אחיו, החליט גם הוא לשבת וקיווה שאחיו ימצאו אותו.
כך ישבו היה, הווה, ויהיה - כל אחד במקומו ותקווה גדולה בליבם כי סוף סוף יפגשו, אבל משום מה, נבצר הדבר מהם.
היחיד שבכל זאת הצליח להרים את ראשו היה "הווה", כשנזכר ביכולת שלו לחשוב בהגיון וכך אמר בקול:
"לאחי הבכור קוראים היה, לי קוראים הווה, ולאחי הצעיר קוראים יהיה...פירוש הדבר שלאחי הבכור יש הרבה ידע וניסיון וכל דקה שעוברת הוא פשוט מחכים יותר. ולמרות זאת הוא לא הצליח למצוא אותי..." הרהר, "ואילו אחי הקטן תמיד היה טיפוס דאגן שאין לו מושג איך לחיות ומה יהיה ולכן אני ואחי היה חייבים לעזור לו למצוא את הדרך," חשב לעצמו ולפתע חייך: "רגע, רגע... ומה אתי? אני ילד הסנדוויץ כלומר אני המילוי הנקניק או הגבינה שהופך כל סנדוויץ לדבר טעים ואם אני לא טעים אז כל הסנדוויץ לא שווה ולא טעים, כלומר שאני זה שקובע וזה שיגרום לנו להיפגש, אבל איך?"
הוא ישב וחשב על שני אחיו ומשהו מוזר התרחש. הווה החל ללכת קדימה במהירות ונעמד לימינו של יהיה. ויהיה למרות כל חוקי הטבע החל ללכת אחורה ונעמד לשמאלו. ופתאום אורות החלו להאיר ומוזיקת מלאכים כמו מוצארט החלה לנגן ולהרעיד כל תא בגופם עד אשר הם הפכו לאחד אך רק נשמתו של הווה המשיכה לחיות כי רק היא הייתה זאת שהבינה שאם לוקחים את היה, הווה ויהיה ומשחקים עם האותיות מגיעים למילת המילים לסוד כל היקום שהיא: יהוה.
וכן חבריי, אף אחד מהם לא יכול לחיות בלעדי השני כי כולם בסופו של דבר הם חלקים בלתי נפרדים. היה זה רגעים של הווה שקרו כבר, ויהיה זה רגעים של הווה שיקרו בעתיד, אך רק הווה יכול להחליט איך הם יהיו לכן יהוה נותן לנו את כוח הבחירה. יהוה, צור את חייך.
