אבא, אני מאמינה

אבא, אני מאמין

אי שם בישיבה של מעלה אתה יושב

וכל אחד מאתנו כאן, על ה'אני מאמין' שלו חושב

כל אחד מאתנו עושה כאן חשבון נפש נוקב

אחד מחמיר עם עצמו יותר, אחד קצת יותר אוהב

אבל כל אחד מאתנו, וה'אני מאמין' שלו בלב

אינני יכולה לדבר על מחשבותיהם של אחרים

אני רק יכולה לתאר באוזנייך את מה שעובר עלי בימים הקרים

איך אני נושאת עיניי למעלה, אל המרומים

ומנסה להבין כיצד ממשיכים מכאן לחיות חיים שלמים

ומוצאת את עצמי מדברת איליך בקול, מבקשת עצה, ואומרת לך המון דברים

ומספרת לך על עוד נין שנולד, ועל זוג תאומות

ומבקשת שתשמור לנו על כולם, ועל אמא, לעוד שנים ארוכות

ומספרת גם על עוד ציון לשבח של אחד מהנינים או הנינות

ועל ליל הסדר, וסעודת פורים, ועוד המון תוכניות

ומקווה שאתה יודע שאתה תמיד אתנו, בכל רגע נתון, בכל האירועים והשמחות

ומספרת לך על עוד כתבה קטנה, ועל עוד אזכור של שמי בעיתון

ועל כך שנכדך הצעיר מכולם כבר נשא אשה בקול ששון

ועל עוד איזו תחרות בה זכה מי מאתנו במקום הראשון

ועוד כהנה וכהנה על כולם, החל בגדול וכלה בקטון

על הנין החמוד ההוא, ועל הנכד ההוא, הרב הגאון

ואיך מצאת עניין בכל תחום ובכל דבר

מכתבי הקודש והגמרא, אל המוסיקה, הציור, העתיד והעבר

ובלב אני נוצרת מכל משמר

כי הדברים שאמרת, כוחם יפה גם למחר

הנה אני פורשת בפניך את ה'אני מאמין' שלי, ומקווה שהכל מוסבר

ומתוך ניסיון לשמור על שפיות ועל המשך נכון

ומתוך המולת החיים, והרעש והשאון

אני בודקת מה חדש, ומה מבשר היום העולה בחלון

ורוצה לשלוט בדברים, להיות להם אדון

ולהדחיק לפינה את התחושה הקשה של האסון

ואז אני פונה אל האמונה שלי, הפרטית

וחושבת על כך שטוב לך היום, הרגשה אמתית

ואני אפילו מעיזה בסוג של אמונה ילדותית

להאמין שאתה שמח בחלקך, ושזו לא אמונה טיפשית

להאמין שאתה שלם ומאושר לך שם, בחלקה האלוקית

ושאולי לא משעמם שם, ובכל יום יש אנשים חדשים

שאת חלקם מאד הערכת כשעוד היו בין החיים

הנה הגיעו למעלה אנשי שם, מורי דרך ורבנים

ובצידם גם אנשי מוסיקה, אמנים ויוצרים

אז אולי, רק אולי, באמת טוב לך שם במרומים.

וכך אני מוצאת לי טיפה של נחמה

וכוח להמשיך לחיות כאן על פני האדמה

וכך, בתחבולות, אני יוצאת למלחמה

ונלחמת בתחושות שלי מלחמת חורמה

ומנגד, שאלותיי כמו תלויות על בלימה

ואת הצעקה אני אחניק עכשיו, מפאת גודל המעמד

ואצעק אותה כשאהיה עם עצמי, בחדרי חדרים, לבד

ואעטה על פני הלאה את המסכה של 'הכל חביב ונחמד'

ויודעת שלמעשה לעולם לא אשלים עם העובדות, ולא באמת אלמד

אבל אשמור ואנצור אותך בלב, אבא, לעד.