יש לכם שעה ורבע

אני עומד תור, וכמו כל ישראלי מנומס, גולש מהקו הישר של התור ימינה ושמאלה, מציץ מעבר לאופק האדם, כאילו בזווית ראיה שונה התור יתמשך פחות מהזמן הכולל המקודש לסיפורים סוחטי לב בתכניות ריאליטי.

על גבי הדלת הבלתי מעוצבת, נתלה בעקמימות חסרת חן השלט – "הצטרפו למפלגה”. מדהים , מפלגות מוציאות מיליוני שקלים על פרסום ושיווק, בטלוויזיה, ברדיו, בשלטי חוצות ובאוטובוסים מחוללים, בכדי להביא אותך לתור קעור יחד עם שיבוטים גנטיים בדמותך, האוחזים את התיק באותו הצבע, באותו הגודל ובאותה היד, וכל מה שהם יכלו לחשוב עליו לפני כניסתך לעולם הפוליטי הנוצץ הוא המשפט - “הצטרפו למפלגה".

כנראה שזוהי הדרך הטובה ביותר להכין את עצמך לפוליטיקה, מבחוץ ישנם דיבורים אינסוף, עוצמות תעוזה ותוכן עמוק, אך בפנים יש עוד מאותו הדבר בתוספת סלוגן סתמי שאינו אומר דבר עלייך או חזונך. פשוט העובדה הפשוטה המונחת לנגד עינייך העייפות – פוליטיקה.

למרות זאת אני חש כיצד ההתרגשות חודרת לאצבעות רגלי, עולה מלאה באטיות מסמרת, ונחה בחוסר נוחות בגרוני היבש.

אני הבא בתור, אני אכנס בגב ישר, גוף גאה ומוטיבציה לשנות. אני רוצה עולם בלי שחיתות, מקום בו לכל אדם יש סיכוי שווה להיות שווה. יש כל כך הרבה כסף בעולם, בשביל מה אדם צריך מיליארדי דולרים בחשבון הבנק שלו. והרי הודעה מדהימה שהגיעה זה עתה, הוא לא צריך, לא לו ולא לדור ההמשך שלו. לעומת זאת, הכסף הזה יכול להעניק פת לחם לילד שמהרגע שהפסיק לינוק הוא הוגדר בדפים המוצגים לפוליטיקאים כל עונה עגולה כרעב. כן זה פופוליסטי, להשוות בין מיליארדר מהודר במגדל יוקרה עם נוף לכוכב פלוטו, לבין ילד עני חסר עתיד קרוב הגר בשכונה ששמה מתחיל במילה שכונה. אבל למה לא להשוות בניהם, זהו הפער, זוהי המציאות, שניהם קיימים באותו עולם, נושמים אותו אוויר, ומנסים לחיות יום נוסף. מעניין אגב שכול שכונות העוני מתחילות במילה שכונה, שכונת התקווה שכונת הפחים, ואילו משכונות היוקרה נעלמת המילה בדרכי סתר. אף אחד לא יגיד אני גר בשכונת רמת אביב ג'. מתגוררים איכותיים יבחרו בשם הרחוב או שם השכונה ללא המילה שכונה, אולי ככה אפשר להוציא את העוני מהשכונות? סמנטיקה.

בכל מקרה, נחזור לחבוט בעשירים. הם יגידו שזו לא הבעיה שלהם, שהם לא צריכים להציל את העולם. זהו תפקידים של הממשלות, האו"ם, אקו"ם או עוד ארגון שנועד רק בכדי שעשירי העולם יוכלו להטיל בו את האשמה. ואני אגיד להם לא, זוהי אחריות שלנו, אין לנו אחריות רק על עצמנו, משפחתנו, חברינו, תושבי עירנו, מדינתנו, או אחים לדתנו. יש לנו אחריות על כל יצור בעולם.

למה? זו לא השאלה. למה לא? למה שלא נעזור? למה שלא נציל את מי שאפשר? למה שלא נגביל את השכר העולמי? מעכשיו אין איש בעולם שיכול להחזיק יותר מ20 מיליון דולר ברכושו ובממונו, למה הוא צריך יותר? זהו, מספיק לו, ננקה ממנו את המיליארדים חסרי החשיבות כלפיו וניתן את השאר לשאר.

הרי הבעיה של בני האנוש היא חוסר אכפתיות. אכפת לי רק אם יש לך קרבה אלי, משפחה, חברים, חבר לעיר, חבר למדינה, חבר לדת, לא אכפת לי מתושב זימבבואה עובד אלילים שמשפחתו נרצחה באכזריות לנגד עיניו, אבל אכפת לי מהבחורה ההיא מהעיר שלי שהותקפה, מהיהודי בצרפת שספג אנטישמיות, מאחותי שיש לה נזלת. כשיש לי גורם משותף כביכול אז אכפת לי, אבל עם השאר אין לי שום דבר משותף, שום דבר מלבד העובדה שהם בני אדם.

והנה הגורם המשותף האמתי שיציל את כולנו, כולנו בני אדם, לא כסיסמה, לא כדת, אלא כעובדה ביולוגית, אנחנו כאן, לא יודעים כמה זמן נשאר, לא יודעים איך זה קרה, לא יודעים כלום, רק את העובדה שאנחנו כאן.

אני מתכוון להמשיך במונולוג האוטופי שלי לעצמי עד שקול עגמומי קורא בחוסר חשק מצוי, “הבא בתור".

אני מנער את מחשבותיי, מקווה שכל מה שחשבתי לעצמי יצא החוצה מלוטש ומשופר בעזרת מילים אנושיות, למרות שניסיוני מלמד אותי שדבר זה לעולם לא מתרחש במציאות החוץ מוחית. תמיד כשאתה מדבר לעצמך יש מן שטף פנימי שאי אפשר לעצור, אך בדרך לפה המחשבות מצטמקות או מגמגמות, וכך יוצא שאתה עונה את התשובה הכי מפגרת לשאלה מה שלומך היום.

"יותר טוב מזה נשתגע", אני מחייך ומקבל מבטי חמורי סבר בתמורה. אני לא גזען שומן, אני בעצמי חצי מלא עד מלא, אך כשהשומן עטוף בשאריות בורקס, מכוסה בשערות קדאיף ועונד על עצמו גלימה פוליטית, הגועל עולה לי בלית ברירה.

מולי ישבו להם ברווחה חסרת דאגות, האחראי גיוס של המפלגה ולצידו מה שנראה כמש"ק קומבינות ודברי מאפה.

הם לא הציגו את שמם ולא שאלו לשמי – פשוט זרקו את השאלה המהותית ביותר לאוויר, הדחוס ממילא בריח זיעה וארוחת צהריים מדושנת עונג.

"למה הגעת לכאן?”, שאל אותי אחראי הגיוס במבט חסר עניין.

נשמתי עמוק ויצאתי לדרך, “אני יודע שאתם בוודאי שומעים את המשפט הזה הרבה, וכן הוא בנאלי וחסר עומק ברוב המקרים, אך אני מאמין בו בכל מאודי, כל חיי הובילו אותי לרגע הזה, אני רוצה לשנות, אני רוצה..”

נציג המאפים הרים את ידו מיד, ואת החיוך שעל פניו לא ניתן להסביר במילים. הוא הביט לעבר חברו ולא היה צורך להוסיף מילה.

"אתה רוצה לשנות אהה?”

"כן, אני מאמין ש...”

"זו הייתה שאלה רטורית, מר לפיד ג'וניור", הוא צחק, השתעל, לאחר מכן צחק שוב, ואז השתעל שוב וירה שאריות של בורקס תרד לאוויר.

"שליימה תן לו לחתום על המסמך של אלו שרוצים לשנות", הוא אמר לבחור שלצידו שמיד הוציא מסמך באורך הגלות, ואמר "במקרה הכינותי מראש". כך הוא זכה לעוד צחוק, שיעול או שיעוחוק מחברו הנאמן.

"מה זה?”, שאלתי מבלי להסתכל.

"אתה רוצה לשנות לא?”

"כן"

"יפה, אז אלו כל הדברים שתצטרך להתמודד אתם בתהליך השינוי שלך".

רפרפתי קלות במסמך, אך זה הספיק בכדי להחשיך את עיניי.

"רשום פה שאני מודע לעבודה שיאיימו על חיי, שיחקרו את משפחתי בכדי להפליל אותי ושיקללו אותי אל מול ביתי בכול סופ"ש שני".

"נכון, וזה רק העמוד הראשון", חייך אלי ברשעות מלאה בפחמימות, זה שלא ידעתי את שמו אך יכולתי לנחש את משקלו.

"אני לא מבין".

"ברור שאתה לא מבין, אתה רק רוצה לשנות, מי שלא מבין לא יודע שאי אפשר לשנות, מי שמבין יודע שאפשר לשחק את המשחק ולנסות לשפר טיפה פה, לשדרג טיפה שם, אבל לשנות, אף אחד לא ישנה אף אחד, זה ככה אלפי שנים וככה זה יישאר. אבל מידי פעם בא אלינו בחור צעיר שלא מבין ורוצה לשנות, אז בכדי שלא תלמד את כל הסעיפים שבמסמך על בשרך, אנחנו מעניקים לך את הזכות להבין למה אתה נכנס, אם אתה רוצה שליימה יגיד לך את זה בעל פה, הוא חיי מלשנות את אלו שרוצים לשנות, נכון שליימה?”.

שליימה התחיל לדבר מאית שניה לאחר שחברו סיים את דברים כבבלט פוליטי.

"אז בוא נתחיל, עישנת סמים?”

"כן, אבל זה לא רלוונטי ל..”

"אם זה רלוונטי לרכילות זה רלוונטי לפוליטיקה. אתה עישנת סמים זה אומר שאפשר להצמיד לך באופן מיידי מגוון רחב של תיאורי סטלן אשר יורידו את האמינות שלך. עזוב את העובדה שזה פשע, את אף אחד זה לא מעניין, מה שחשוב הם הדימויים שניתן להשתמש בהן כנגדך, וסמים מספקים אינספור". הוא מחייך לעברי כנרקומן ציבור, וממשיך בפירוק העתיד הפוליטי שלי.

"שכבת עם גויה?”.

"כן, הייתי בטיול כמו כל ישראלי והיו כמה מקרים ש...”

"מעולה, הדתיים כבר יצלבו אותך בהקשר הזה, אתה מעשן סמים ששכב עם גויה, אתה כל מה שרע בחברה הישראלית, מתבולל שמוחו כבד עליו מידי בכדי לאוהב את השם, בטח תכף תגיד לי שאתה אתאיסט".

"אני לא מאמין באלוהים אבל מאמין במסורת היהודית שהיא חזקה יותר מ...”

"כן, כן, מעניין מאוד, בזמן שאתה מדבר הפרצוף שלך הוא שלט במקום ערפאת, רבין והיטלר. מה לגבי הצבא? מה עשית?”

"הייתי לוחם בתותחנים, שלחו אותי לקצונה אחרי...”

"תותחנים? מה נראה לך פה תחרות הארוויזיוון, או שאתה לוחם רגלי או טייס, אין תותחנים בפוליטיקה חבר, כלומר שאתה גם יכול לשכוח מאמינות צבאית. אוקיי מה נשאר לנו, ידע כלכלי יש?”

"למדתי במכללה למנהל כלכלה ומנהל ע...”

"תואר ראשון יפה מאוד, חבל שבזבזת כול כך הרבה שנים הייתי יכול לקנות אחד בשוק הרומני, אנחנו מעדיפים את הפוליטיקאים שלנו עממיים וחסרי השכלה, למי אתה תאמין יותר שינשק את התינוק שלך, לפרופסור לכלכלה או מנהל ועד עובדים”.

"אני לא מבין", אני מנסה לצאת לרגע מהלם אבל במקום זה נכנס לשוק.

"ברור שאתה לא מבין, הרי אתה רוצה לשנות והסברתי לך התחלה מי שרוצה לשנות לא מבין. עכשיו בוא נעזוב את העובדה שאין לך שום איכויות פוליטיות, מלבד הרצון הכנה כל כך לשנות, בוא אני אסביר לך מהו התהליך שעובר כל אדם שרוצה לשנות. זה מתחיל בחוסר אמונה, לאחר מכן יש לנו, הציבור, כעס על הבטחות שלא קוימו לפני שניתן לך זמן לממש אותם, כל שינוי לרעה שיתרחש גם אם הוא לא קשור אלייך ישויך אלייך מידית, ציניות, מכבש תקשורתי, קריאות גנאי לך ולמשפחתך, לחץ פוליטי מצד אלו שמבינים שאי אפשר לשנות, לחץ לוביסטי מצד אלו שלא רוצים שתשנה, לחץ כלכלי מאלו שרוצים למחוץ אותך חזק כול כך שאף אחד אחרייך לא ירצה לשנות שום דבר לעולם, הצעת לשחיתות, והיה ותענה בשלילה להצעות שחיתות הן ידווחו לתקשורת, ואז תנסה לשכנע אותם שאמרת לא. מה עוד יש לנו בתפריט? אהה כן המשפחה שלך לא תסלח לך על זה לעולם, אתה לא תסלח לעצמך לעולם, העולם לא יסלח לך לעולם, עד שתשכח מבעד לכישלון השינוי המצוי ותחזור לחיים נורמליים ביישוב מתקלף בפריפריה בתור פעיל זכויות אדם לבעלי חיים".

המילים חדרו לתוכו כמו חיידקי בהלה המתרבים בחלקיקי זמן בלתי ניתנים למדידה.

"שליימה אני מתפלא עלייך, שכחת להגיד לו שכל מילה שתצא לו מהפה תנותח בשמונה אופנים שונים, אגב כולם שליליים. כל מעשה טוב שלו יתקבל כמובן מאליו, וכל מעידה קטנטנה תהפוך לכותרת המחר בישראל היום. והכי חשוב שאחראי שתעבור את כל זה תשכח בשביל מי רצית לשנות. בשביל המין האנושי? בשביל אזרחי המדינה? בשביל ההמון הטיפש שרואה תכניות בישול, מצביע במסרונים לזמרי טקסים, מאמין שיזכה בלוטו אך לא ימות מסרטן ריאות בשל עישון מסיבי ועסוק כל כך בחיי היומיום שלו עד שלא אכפת לו בכלל אם יהיה פה שינוי או לא, רק שיהיה על מה ומי להתלונן? תודה לאל שהם מצאו אותך".

אני לא זוכר מה קרה לאחר מכן, אם יצאתי דומם, או שדמותי קרעה את הדלת כבסרט מצויר לאחר שברחתי כל עוד נפשי בי. אך אני זוכר שמשום מה כל דבריהם נשמעו לי לפתע הגיוניים יותר מהרצון שלי לשנות. מי אני שאשנה? ומי אתם שמגיע לכם שינוי בכלל? הרגשתי הקלה, אני לא רוצה לשנות יותר, אני אקבל את החיים כמו שהם, רק אני, אשתי, הילדים והטלוויזיה.

"והיום בחדשות, השר לענייני שחיתות מואשם בשחיתות חמורה, עם הפרטים כתבנו, חיים לא נראה מספיק טוב בשביל לשבת באולפן אז שלחנו אותו לשטח, סימנטוב, חיים”.

"כן רונית, החשוד מכחיש הכול, הציבור יודע שהוא אשם, אך הפרקליטות לא מצאה מספיק ראיות על כן...”

אני מעביר מיד לתכנית הבישול הקרובה ביותר, שם אתיופית, חרדי, עיוורת, בתול, בעל תסמונת דאון ונסיכת הנילוס מבשלים מנה שמשכיחה ממני את העולם.