יום אחד אני מקבלת הודעה מפתיעה מחברה
ותיקה בזו הלשון:
"את בבית? אני קופצת לביקור קצר או
ארוך."
"טוב," אני עונה לה, "בשמחה,
בואי, התגעגעתי אליך."
וכבר נפתחת הדלת ועומדת מולי מוזה
בכבודה ובעצמה.
לאחר חיבוק ונישוק היא מתיישבת מולי,
מיישרת את שמלתה ההדורה ואומרת לי:
"הרגשתי, חשתי, שאת זקוקה
לי."
"נכון," אני עונה, "תמיד."
ומיד היא מתחילה לזרוק לחלל החדר
רעיונות, מילים, משפטים ועוד; אישה, יופי, עושר, אושר, אהבה, שמחה, צער, עוני,
עצב.
"מה זה צריך להיות?" אני
שואלת את העלמה מוזה.
"אה, אלו רעיונות לסיפורים שלך."
"אבל כבר כתבתי על חלק גדול
מהמילים האלה, אני צריכה משהו חדש."
"חדש? מה הבעיה? ירח, כוכבים,
שמים, מים..."
"לא," אני אומרת לה, "יותר
מעניין מזה."
"יותר מעניין? יותר מעניין זה
משפחה, ילדים, זקנים, אחים... אולי שכנים?"
"לא זה ולא זה. הכל נדוש. אולי יש
לך בשבילי משהו בדיוני? דמיוני? קסום? איזה
רעיון על העולם הממוחשב שמסביבי? אני לא מבינה
בעולם הזה, בקושי מצליחה ללמוד משהו ממנו. זה קשה לי."
"דמיוני, בדיוני, קסום; אולי. אבל
עולם ממוחשב זה לא אני," עונה מוזה.
"את יודעת, מוזה," אני
ממשיכה, "הייתי רוצה כשרון, יכולת, יצירתיות, סבלנות וסובלנות, כאלה דברים יש
לך עבורי?"
חושבת רגע מוזה וענתה לי: "תשמעי,
חברה יקרה. כשאני רעבה ועייפה אני לא מסוגלת לחשוב. אחרי ארוחה ומנוחה טובה אחשוב
על מתנה ראויה."
"טוב," אני עונה, וכבר הולכת
למטבח להכין ארוחה.
"רגע, לאן את הולכת?" שואלת
מוזה.
"אני הולכת להכין לנו ארוחה,"
אני עונה לה.
"חכי רגע," אומרת מוזה ומוציאה
מאחד הכיסים הרבים שיש לה בגלימה המיוחדת שלה מפה קטנה, פורסת אותה על השולחן, לוחשת
מילה שלא הצלחתי לשמוע, וכבר המפה מתמלאת במיני מטעמים.
"שבי," היא אומרת לי,
"די לדיבורים. עכשיו אוכלים."
אני מהססת. מהו הקסם הזה, והאוכל? האם
הוא טוב, בריא, טעים?
מוזה רואה את ההיסוס שלי ואומרת לי:
"אל תדאגי. זה אוכל בריא ומזין. בואי יקירתי ואכלי איתי.
לא תתני לי לאכול לבד, נכון?"
אני יושבת מולה ואנחנו אוכלות יחד.
ארוחה כזו לא אכלתי מימי: מגוון טעמים ערבים מילאו את פי ולא ידעתי ממה לאכול
קודם. טעמתי מהכל וממש התמוגגתי.
בסיום הארוחה פיהקה מוזה פיהוק גדול
ואמרה לי: "עכשיו אני חייבת לנוח מעט."
מחאה כף, והפוף חסר-השימוש שישב בפינת
החדר נפתח למיטה עם מצעים בוהקים.
מוזה נשכבת, ומיד נרדמת. לאחר כמה שעות שינה
מתעוררת מוזה עם כוחות מחודשים.
היא מוציאה את המפה מהכיס, וזו נפרשת על
השולחן, ומיד מונחים עליה קפה, תה, ומאפים למיניהם. "בואי, חברתי. שבי ושתי
עימי קפה טוב ומיוחד."
אני יושבת מולה, ואנחנו שותות ואוכלות.
ואז אני שואלת: "לאיזה מתנה ראויה
התכוונת? מה את יכולה להעניק לי שאוכל לכתוב ושיהיה מגוון ומרתק?"
"תכתבי על אהבה בלתי אפשרית ותהפכי
אותה לאפשרית."
"זאת אפשרות," אני עונה. "ומה
עוד?"
"אתן לך כמו שביקשת: יכולת מיוחדת,
בתוספת דמיון עשיר. מה את אומרת, חברתי היקרה? האם זה יספק אותך?"
"הו כן, תודה, אבל... תראי, דמיון
לא חסר לי ואפילו לפעמים יש לי יותר מידי. חסר לי משהו ולא אדע מה," עניתי.
מוזה מהרהרת רגע ואומרת: "אעניק לך
אומץ לכתוב על מה שיש לך בפנים, בתוכך."
"זה נהדר, אומץ ויכולת. אבל אולי
יש לך איזה קונץ קטן או קסם שימשוך אנשים לקרוא? וגם שייהנו ממה שהם קוראים?"
"מצטערת, חברתי היקרה. אני לא
מחלקת לא קסמים ולא קונצים, אבל עם יכולת ואומץ בתוספת הדמיון שלך אני יודעת שתכתבי
דברים נהדרים. ועכשיו, יקירתי, אני צריכה ללכת. שלום לך, חברה אהובה, ובהצלחה!"
ואז מוזה נעלמת, אבל אני מקווה שהמוזה
תישאר איתי לתמיד .
