כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לזכור את רוב חלומותיי. בכל בוקר הייתי מתעוררת , ניגשת לאמא ומספרת לה על מה חלמתי. כל חיי הייתי ילדה שאוהבת לחשוב על כל דבר, לפענח דברים, וכך גם נראו חלומותיי.
עד אותו לילה מוזר, הלילה ששינה את חיי.
בעודי ישנה, חולמת על אוסטרליה היפה, הרגשתי נגיעה עדינה בראש שלי. התעוררתי בבהלה, והמחזה שנגלה לעיני לא יוצא לי מהראש. היה זה איש הדומה לקוסם. הוא לבש חלוק תכלת נוצץ, ועל ראשו מצנפת ארוכה. פניו לבנות וזקנות, ומבטו מרוכז בראשי. לא הצלחתי לצרוח, לדבר, לזוז או להבין מה קורה פה. הוא התקרב אלי, מלטף את שיערי, מחייך אלי. "אני רק לוקח לך כמה חלומות..." חייך בביישנות ונעלם.
למחרת בבוקר התעוררתי מבולבלת. לא ידעתי האם חלמתי על לוכד החלומות, או שמא זה היה מציאותי. הראש הסתחרר לי וקמתי בכבדות מהמיטה. אמא צחקה כשסיפרתי לה על הלילה שחלף עלי. "את רואה יותר מדי סרטים..." הצהירה ולקחה אותי לבית הספר. אך אני לא שכחתי אותו, את לוכד החלומות.
לאחר אותו לילה, יצא לי לפגוש אותו פעמים נוספות. לעיתים קמתי באמצע שינה, כשראשי כואב והחדר זוהר כולו. לפעמים קמתי בבוקר וזכרתי רק חצי חלום, בדיוק חצי חלום. בכל פעם שקמתי מטושטשת, ידעתי שלוכד החלומות ביקר אצלי. אך נמאסו עלי המזימות שלו, והחלטתי להציב לו מלכודת.
הנחתי שהוא מגיע בלילות רק מיוחדים. לילות בהם הראש שלי כל כך עמוס ממהלך היום, והחלומות פשוט נשפכים בכמויות. באותו הלילה, עצמתי את עיני והעמדתי פני ישנה. הרצתי בראש מחשבות רבות ומגוונות. לוכד החלומות לא אחר לבוא, ולא עבר זמן רב עד שהרגשתי את מבטו, צורב את ראשי. לאט לאט התחילו המחשבות להעלם ממני. יכולתי ממש לחוש כיצד הן יוצאות מהראש שלי, לכיוון לוכד החלומות. שניות ספורות לפני שנרדמתי, חסרת כוחות, פקחתי את עיני.
לוכד החלומות נבהל מעט וקפץ אחורה בפתאומיות. על פניו הבעת פליאה ובידו שק גדול וזוהר. "למה אתה גונב לי את החלומות?" שאלתי בכעס, לא מסירה את מבטי מהשק שלו. לוכד החלומות שתק וקשר את השק בקפידה. הוא התרחק ממני והתקדם לעבר החלון. ראיתי שהוא מסתכל על השמיים בשקיקה. עיניו הכחולות נצצו באור הכוכבים, וזקנו הלבן מחזיר אור. "אני כל כך רוצה להגיע לשמיים, אבל אני לא יכול" אמר לסוף, בטון נמוך ועצוב. "הם רוצים שאני אאסוף חלומות בגלל ש... ש..." הוא השתתק. שאלתי אותו בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה חלומות, והוא הביט עלי בעיניים דומעות. "יש למעלה המון יצורים", התחיל להגיד בקול רועד, "אבל אין להם חלומות". לא ידעתי איך לאכול את מה שאמר. יצורים? מחוץ לעולם? אולי אני באמת חולמת...
"את לא חולמת" אמר לי כקורא מחשבות, "ושמעת נכון. כן, יש חיים מחוץ לכדור הארץ". הוא ראה שאני שותקת ואפילו מעט מפוחדת, לכן מיהר להסביר לי את דבריו. "היצורים שחיים שם למעלה, הם לא כמוכם, האנשים. אין להם את העולם המיוחד שיש לכם, אין להם מערכות יחסים, אין להם מחשבות וגם לא רגשות. לכן, תפקידי הוא לאסוף מחשבות וחלומות של אנשים, על מנת להכניס ליצורים מעט חיים".
לרגע ריחמתי עליו, על לוכד החלומות. היה עצוב לי שהוא צריך לעבור בין אנשים בשביל לאסוף את כל המחשבות. ריחמתי גם על אותם יצורים. פתאום הבנתי כל כך הרבה דברים.... הבנתי שהעולם שלנו באמת מעניין, ושכל המחשבות שלי, מטרידות ככל שיהיו, הן נכס. מחשבותיי ממלאות את עולמי הפנימי, והופכות את חיי למרתקים יותר, למלאי חשיבות.
קמתי מהמיטה והתקדמתי לכיוון הספרייה שלי. היומן הסגול היה מונח מאחורי ספרי הלימוד. לקחתי את היומן והסתכלתי על לוכד החלומות.
-"קח, זה בשבילך" הושטתי לו את היומן.
-"מה זה?" שאל בסקרנות, בוחן את הכריכה המקושטת.
-"זה היומן שלי. בו אני כותבת את כל המחשבות שלי, את הרגשות, את כל הדברים הטובים, הרעים והמיוחדים שעוברים עלי" עניתי בבטחון.
-"את בטוחה שאת רוצה לתת לי אותו?"
-"אני בטוחה".
וכך לוכד החלומות הכניס את היומן לתוך השק. רעש מוזר נשמע מהכיוון, ואור סגול עמום בקע מתוך החורים הקטנים. חזרתי למיטתי, התכסתי והסתכלתי על החלון.
"תודה רבה לך ילדתי היקרה. עשית מצווה גדולה מאוד..." אמר הלוכד ויצא מהחלון. פחדתי שהוא יפול, אך ראיתי את דמותו מתעופפת לה בקלילות לעבר השמיים הגדולים.
לאט לאט הוא נעלם לגמרי, לוכד החלומות.
ופתאום הכוכבים נראו לי הרבה יותר נוצצים.
