על ה"יש" וה"אין"

"כן" הוא אמר לה.

רוצה לנשקך. עכשיו

ללטף גופך, להניח ראשי על צווארך.

היי נא איתי, קרוב לידי, שפתותיך פסקי,

אטעם לשונך, אצמידה לחיכי.

בואי אלי כולך, גופך ונפשך,

צמא אני לקרבתך.

"לא" היא אמרה לו.

רוצה גם אני. מגע ידיך

הרטיט תמיד כל נים בנפשי.

להט שפתותיך החסיר פעימה מלבבי.

קולך הדהד רוגע, מזור ברוחי.

גופך הגברי...

החזק, זה שעטף את כולי,

התמזג בשלי בכל תא ותא בגופי.

"לא" היא אמרה, דמעות עיניה,

ידעו זה מכבר לחלוחית מוכרה.

שעות תעבורנה, תלך שוב אליה.

ואני? שוב אטבע לפוגג החלום.

חלום שהפציע עצמו בלי מבוא,

נקודה קטנטנה שהיתה לכוכב,

נצנץ וזרח מלוא עוצמתו.

גבר, אישה צעדו יחדיו,

שלובים ככלים שיצר הבורא.

וכעת כלי אחד הלך לדרכו,

לחפש כלי חדש להשתלב עימו.

והכלי שנותר, עגמומי, מיותר...

מנסה להבין האם מאוחר,

לקבל חזרה את זה שנטש,

או שכל שהיה, היה... שייך לעבר.

אז "לא"! אהובי. אתה בחרת!

צא לך למחוזות ניכר,

בחן רצונותיך, בדוק משאלות ליבך.

אני - כלי אחד. אתה כבר לא כאן.

ממשיכה ותוהה האישה. לאן?