10 דקות

תמיד היו חסרות לו 10 דקות. הוא היה קם תמיד 10 דקות מאוחר מידי , מגיע לעבודה 10 דקות אחרי הזמן , נכנס לישיבות 10 דקות לאחר שהתחילו , ופעם אחת הוא אפילו נתקע בלי דלק כי לא היו לו 10 דקות פנויות כדי להיכנס לתחנה. יום אחד פשוט נשבר לו. הוא החליט למצוא את 10 הדקות האלה ויהי מה. הוא לקח חופש מהעבודה , נפרד לשלום מאשתו ושלושת ילדיו ויצא למסע החיפושים. הוא החליט להתחיל בעיר הולדתו, אולי שם חשב , אבדתי את אותן 10 דקות – אולי בין בית הספר היסודי לתיכון או בין מגרש הכדורסל לביתו של חבר ילדות , הן נפלו בלי משים ? אולי משהו ידע ? אולי מישהו שם לב ? כך שוטט ברחבת החצר של בית הספר היסודי והביט בילדים הקטנים שרצים זה אחר זה , משחקים בכדור , צוחקים , בוכים , משתוללים. הוא נזכר בעצמו. מתי זה היה ? כאילו לא עבר זמן רב כל כך. הוא זוכר הכל כל כך בהיר. את המורה רוחמה , את שיעורי ההתעמלות , את השירותים של הבנות… אבל היכן 10 הדקות שלו ? הוא בירר במזכירות וחיפש בכיתות שלמד , הוא בדק בפחים , אך ללא הועיל – את 10 הדקות הוא לא מצא. הוא המשיך להסתובב ברחובות המוכרים של ילדותו – פה נקע את הרגל , שם היה עוקב אחר הילה – הילדה היפה מי"א 7 , וזהו בית הוריו , אבל… ל- 10 הדקות לא היה סימן וזכר. ואולי איבדתי אותן בצבא , תהה ? אך מיד גירש מחשבה זו מראשו – ב- 3 שנות השירות הסדיר שלו היה עומד תמיד בזמנים , לעיתים אף מקדים , ולמיטב זכרונו הזדכה באפסנאות הבקו"ם על 3 שניות מלאות! עם כן , חשב , כנראה באוניברסיטה הן נעלמו לי , ומיד עלה על רכבו ונסע אל העיר בה שוכנת האוניברסיטה בה למד – אוניברסיטה שחצובה במרומי מגדל השן , משקיפה מעל הר גבוה על נופים קסומים , מתנשאת , זרה וקרה. עשרות צעירים נעו כאחוזי תזזית במסדרונות המפותלים , כנחילים של דבורים רעבות. חלקם חנוטים בחליפות , חלקם מסונדלים , כולם יפים , נמרצים , ממושקפים , רצים… אך לאן רצים כולם ? הוא עמד מהצד והשקיף על הריצה. הוא נשען אל הקיר , לגם קפה מהביל ונזכר בעצמו – עדין , פתוח , רעב – כך היה אז. מוכן לרוץ , מוכן ללמוד , תאב חיים. ליבו נחמץ. ומה נשאר מהתום ? מהאהבה ? התמימות נעלמה מזמן , את הסנדלים החליפו נעליים מסומרות הדורכות על אחרים , את הרעב החליף הסיאוב , הבטן מלאה היא והזמן דוחק. השעון הוא המנהיג של הדור שלי , חשב , הוא שמשלם משכורות , הוא שמחתים כרטיס. ואז שם לב – שלחלק מהסטודנטים התזזיתיים נופלים מספרים מהכיסים – "2 דקות" , "15 שניות" , "שעתיים ורבע" , ולאף אחד לא היה אכפת , וכולם דרכו ורמסו את הזמן שנפל ונחבט והתמוסס ואבד , ככה בקלות , בלי שמי מהם התייחס לכך. הוא סיים את כוס הקפה בניחותא והתקדם לעבר היציאה. החיפוש היה מתיש עבורו. הוא החליט לסוע ישר הביתה , כדי להספיק לארוחת ערב. הוא חשב שאשתו תשמח לראות אותו 10 דקות לפני שישבו לאכול ביחד.