אהוב יקר,

 

אין מילים שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה בימים האחרונים, אבל הכתיבה היא הדבר היחיד שעוזר לי להשתחרר מעט מהמצב הזה. אתה חולה, אהוב שלי, ואני כואבת איתך. בכל פעם שאני שומעת את קולך נשבר בטלפון, גופי מצטמרר. בכל פעם שאתה לא עונה לי לשיחות, ראשי מעביר תסריטים לא סימפטיים בכלל.

 

אני פוחדת, אהוב שלי.

בפעם הראשונה בחיי, אני באמת באמת פוחדת.

אני פוחדת כי אין לך אמונה. יש גבול לכמות התפילות שאני יכולה להתפלל. אני בספק אם הן עוזרות מספיק...

אני פוחדת שהמצב יחמיר, שלא תוכל לתפקד.

אני פוחדת שלא תוכל לחבק אותי יותר אף פעם.

אני פוחדת שלא יהיה יותר... אותך.

 

אתה לא יכול לעזוב את העולם הזה. אתה צעיר כל כך, יש המון דברים שלא הספקת לראות ולעשות. תמיד רציתי לישון איתך יחד, מחובקת, ושכל הלילה תלחש לי דברים יפים באוזן. ואז לקום איתך לבוקר חדש, לשתות קפה וללכת לקרוע את העיר ביחד. להצטלם, לעשות שחייה לילית בים, ולחזור הביתה מאושרים. אתה לא יכול לנטוש את העולם... אתה פשוט לא יכול. כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך, ואתה לא יכול להרשות לעצמך לעבור לעולם הבא בשלב מוקדם זה של חייך.

 

אתה לא יכול לעזוב אותי כאן לבד.

אתה היחיד שבאמת הצלחתי לאהוב, שבאמת נכנס לי ללב.

אתה לא יכול להשאיר אותי כאן.

בלי החיבוקים שלך.

בלי הבדיחות שלך.

בלי העיניים המדהימות שלך.

בלי הטלפונים שלך.

בלי ההודעות טקסט תוך כדי שיעור מתמטיקה.

בלי... בלי הידיעה שיש לי אותך.

 

אתה לא יכול ללכת.

אסור לך להרים ידיים.

אסור לך לוותר על המתנה שקיבלת מבורא עולם.

החיים שלך הם הדבר הטוב ביותר שיש לך.

אל תוותר עליהם.

אף פעם.

בחיים.

 

אני אוהבת אותך.

ואני לא מפסיקה להתפלל.

כבר כמה ימים שאני כמו זומבי.

לא אוכלת, לא מסוגלת לישון, לא צוחקת.

המשפחה שלי מודאגת, אבל הם תומכים.

אולי אני לוקחת את הדברים קשה מדי, אבל כזאת אני.

אתה יודע שאני לא אוותר עליך, ואעשה הכל בשביל שתחלים.

וגם אם דרכינו יפרדו, לפחות אני אדע שאתה חי.

שאתה נושם.

שאתה קיים, אי שם בעולם.

 

אתה בן אדם מיוחד כל כך.

הבן אדם המיוחד ביותר שזכיתי להכיר.

אתה מוכשר, אתה יפה, אתה משעשע, אתה עושה לי רטט בלב.

ולא רק לי, אני מניחה.

 

אל תעזוב אותי לבד.

אל תעזוב את העולם הזה.

אל תוותר על האוויר.

אל תוותר על היופי.

אל תוותר על האהבה.

 

אל תוותר על החיים.