קומץ מילים כנות מדי

כאילו קיבלתי סוף סוף

כרטיס כניסה סודי

ולא ידעתי איך.

ועכשיו אני יודע כיצד ההרגשה.

פועל מתוך חיקוי שבהתבוננות

רבת שנים.

זה טבעי? זה שלי?

זה נכון?

אבל התאווה מעוקרת כאילו

הוצפה בכדורים.

אני מוחץ ציפורניים לגרון

כדי להוציא ממנו קצת רגש.

חיים שלווים הם חיים אדישים,

לובוטומיה של מרכז העונג.

אותו הר מכושף התגלה

כעוד פסגה ברכס צר.

אני רוצה לחזור למיטה,

לספר, למסך המחשבות.

השפתיים שלנו מדברות בשפות שונות,

זה נכון.

אבל תרגום יהיה פשרה,

לא צעד למימוש האחדות.

אני רוצה אותך איתי

אבל לא בי.

מסוכן מדי.

אני יודע לאהוב רק עד

גבול מסוים.

ובפרקי-אני מסוימים אני

מעדיף להיות לבד בחושך

כמו סוס אפל מוכה שחין,

מאשר להשמיד את עצמי

באורה של בורגניות-שגרה.

כל הנאה שקופה כמו אגרטל זכוכית.

זה לא שהמשבר מחכה בחוץ:

הוא יושב בפנים,

מפהק ומותח שורות מתורגלות

של זניחה וקבלת הדין

מרירה והלקאתית.

ואולי גם את כמוני לפעמים.

אבל אף פעם לא תגידי.

נשמות עייפות נפגשות

מחליפות סימני שפתיים,

רשמים ביוגרפיים וריקודים הדדיים

וממשיכות הלאה

לזמן את אבדון הרגש.

אהבה היא לא גן העדן.

היא רק הנסיון לשכוח שהוא אינו קיים.