בתשעה עשר לאפריל אלף תשע מאות שבעים וארבע

ארבעים שנה ואתה רואה אותו כמו שהיה

עם חולצת הצופים ועם השער הזהוב

וכך הוא נשאר

רק אתם החברים מהשכונה

השער הלבין

קרחת מעטרת את הראש...

אתה תיארת את האם שפעם צחקה

ואני יודעת כיצד זה שהצחוק קופא בנשמה

אני יודעת את הסיטואציה הזו שלך

הילדים של אז נפגשים והם כבר בני שישים

אני רואה את חבריו של אחי באים והם בעלי משפחה

ילדים ונכדים

והוא נשאר בן עשרים... עם השיר הזהוב

ותמיד נדמין אותם כפי שהם ניראו אז

שיר מרגש עד דמע אודי יקר

ממני מרים

כשאני זוכרת כל שניה

ולאותם חיילים שנספו

כאב האומה אתכם