מסכה אנושית

.את היית זו שתמיד מחייכת וגם עכשיו את מחייכת, רק לא תמיד

לפעמים רע לך נורא, כואב לך ובא לך לצרוח, אבל את שותקת

כי יש כל-כך הרבה מסביב, 
יותר מדי על הראש, 
יותר מדי על הלב
ואת אינך מוצאת את הזמן, את המקום או את האדם הנכון כדי להגיד לו 
את מה שבאמת מרגיש לך. כדי לספר ולשתף במה שעובר עלייך.

את היית זו שתמיד עוזרת וגם עכשיו את עוזרת, רק לא תמיד.
כי את בעצמך זו שצריכה עזרה, אבל את לא נותנת, 
את לא מרשה לאף אחד להתקרב אלייך יותר מדי. 
אפילו לאנשי מפתח בחיים שלך שרוצים שתסמכי עליהם כפי שהם סומכים עלייך. 
ואז את מרגישה צבועה,
אומרת משפטים של חוכמה, מעודדת, עוזרת, תומכת, הכל,
אבל כשזה נוגע אלייך - את מתחילה לגמגם ולא מרימה את עצמך
בחזרה על הרגליים.

את היית זו שבריאה וגם עכשיו את בריאה, רק לא תמיד.
הראש הלא שפוי שלך חוזר אל החריטות שנחרטו בלבך מימים של פעם
ואת שונאת את עצמך שנאה שאף אחד לעולם לא יוכל להבין.
אנשים מנסים לעודד, להצחיק, להגיד, לעזור, אבל אף אחד לא מבין
באמת או ככה לפחות זה מרגיש לך (כי רגשות זה משהו שקשה לשנות ולהבין)
אז את ממשיכה ליפול ולשנוא את עצמך
כי אין אף אחד אמיתי שעוזר לך לקום,
את פוחדת לבוא ולבקש עזרה ממשית כי יש יותר מדי דברים עכשיו
ואת לא רוצה להטריח, 

אז את שותקת
...
למרות שאת יודעת שהשתיקה תביא לך בדידות,
למרות שאת יודעת שאסור לשתוק את הכאב.
למרות שאת יודעת שיש הרבה אנשים שהיו רוצים להיות שם בשבילך
ולמרות שאת יודעת שאנשים יודעים גם אם את לא מספרת.
למרות. אפילו.

את היית זו שאף פעם לא בוכה, אבל עכשיו את בוכה והמון.
הדמעות זולגות על הלחי, מכסות את הלב בשכבות של עצבות
ובא לך לברוח, בא לך למצוא מפלט מן האימה, 
אבל אף אחד לא מצליח לעקוב אחר המתרחש.
אף אחד לא מצליח לראות שאת נופלת,
ובך כבר אין כוחות בכדי לעצור את עצמך, 
אז את מתנשמת בכבדות
וממשיכה ליפול.