אולסטאר בורדו 46

 

יושבת ברכבת עם חברות, הנסיעה לת"א מרגשת את כולנו. אנחנו צוחקות, מציירות לבבות אחת לשניה עם עפרונות עיניים. לי יש עיפרון כחול, וחברה שלי מקשטת את הצוואר שלי בציורים מיוחדים.

 

והוא יושב כמה מטרים קדימה, רגליו הארוכות נחות באלכסון על המזדרון. אנשים שעוברים מדי פעם במעבר, גורמים לו להכניס את הרגליים אל מתחת לשולחן. כשהם הולכים, הוא זורק אותן שוב, אחת על השניה.

 

החברות לא שמות לב אליו. הן עסוקות בצחוקים, בצילומים דיגיטליים, בפיטפוטים אופיניים לבנות 17. תחילה הייתי גם אני בתוך אותם צחוקים, ורק מבט חטוף אחד לכיוונו, גרם לי להתנתק.

 

הוא לבש ג'ינס גזור וקרוע, אבל לא אחד כמו שקונים, אלא ג'ינס שבאמת עבר הרבה חוויות ונקרע כמעט לגמרי. שיערו אסוף בקוקו ומבטו מרוכז בספר-כיס קטן באנגלית. מה שהכי משך את עיני, היו נעלי האולסטאר הבורדו שלו. נעליים גדולות, לפחות 46 במידה, וגם הן לא במצב החדיש ביותר.

 

הסתכלתי מיד על האולסטאר הצבעוניות והחדשות שלי. הן נראו לי פתאום כל כך אופנתיות, ונסיתי להסתיר אותן מתחת לחצאית הירוקה שלי. לא הזזתי את מבטי ממנו, מאותו בחור מיוחד. הוא לא היה איזה נער מתבגר שמנסה להיות מגניב בלבושו. גילו בשנות ה-30 המאחורות. הקרעים בג'ינס המשופשף חשפו רגליים שזופות. חולצתו הגזורה הבליטה את כתפיו הענוגות. דווקא בגלל גילו, סגנונו נראה היה מגניב באמת.

 

במשך חצי שעה הסתכלתי עליו, ניסיתי לדמיין מה הסיפור שלו. תיק כחול זרוקי היה מונח מתחת לכיסא שלו. על התיק היו כתוביות שונות בטוש שחור, לא הצלחתי לקרוא אותן. כל כך רציתי שהוא ירים מבט, רק מבט קטן, בשביל שיבחין בי.

 

ידעתי שאם הוא אימץ לעצמו סגנון מיוחד שכזה, אין ספק שהסגנון שלי ימשוך את עיניו. חצאיות צבעוניות, גופיות משוגעות, תכשיטים מיוחדים, נוצות וחרוזים בשיער, תיקים מקושטים, אולסטאר בכל הצבעים עם נצנצים, סיכות וסרטים בשיער. כל מה שמיוחד- אני אוהבת.

 

תחנת ת"א השלום הגיעה מהר משציפיתי, וחברותיי האיצו בי לקום ולגשת לדלת. ליבי רצה להשאר, להמשיך לצפות באיש הזה, אך ידעתי שחובתי היא לקום וללכת עם חברותיי. קמתי ושמתי באלכסון על גופי, את תיק הפרנז'ים עשוי העור. החברות היו כבר ליד הדלת, ואני פסעתי באיטיות. כשעברתי לידו, העפתי בו מבט חטוף והמשכתי ללכת. הפרנז'ים של התיק כנראה נגעו בו, והוא עזב את ספרו. הוא הרים את ראשו וראה שכבר התרחקתי, אך זה לא מנע בעדו לקרוא לי.

 

דלת הרכבת נפתחה והחברות היו בחוץ. הסתכלתי עליו מרחוק, ראיתי שהוא מסמן לי לבוא. החיוך שלו בלט למרחקים. הדלת החלה להסגר והבנות צעקו לי שארד כבר. בלית ברירה יצאתי לתחנה, עומדת על הבטון ומסתכלת על חלונות הרכבת השקופים. הגלגלים התחילו לנסוע, והאיש הזה הסתכל עלי מבעד לחלון. עיניו הירוקות חודרות אל תוך עיני.

 

וכך הוא התרחק, ביחד עם הרכבת, משאיר אותי עם סימן שאלה שמהדהד בתוכי ללא סוף.

 

 

----

 

*סיפור אמיתי.