מתחת לעלי השלכת
"תהיי בשקט ג'ני", גערה נטלי בחברתה "אם ישמעו אותנו ויראו שאנחנו מתחבאות מתחת לערימת העלים, ישלחו אותנו מיד הביתה ויכעסו שהתלכלכנו".
"אם נתחבא היטב הם בכלל לא יוכלו לראות אותנו", הסכימה אתה ג'ני "תראי איזו ערימת עלים מכסה אותנו".
"ראית איזה צבעים נפלאים יש לעלים? אדומים, חומים ואפילו צהובים. לדעתי זה הרבה יותר יפה מעלים ירוקים".
"אני בטוחה שלא יעלה על דעתם שאנחנו פה. הם חושבים שאנחנו משחקות במגרש המשחקים. בואי נחשוב כאילו אנחנו בארמון שלנו ואנחנו מתחבאות מהרוח הרעה. נשכב פה בשקט עד שתבוא הפיה הטובה ותציל אותנו מידי הרוח הרעה", הציעה נטלי.
"ואיך תדעי שהפיה כבר הגיעה?" הקשתה ג'ני.
"הפיה כבר תעשה לנו סימן ואז נדע", פסקה נטלי.
נטלי בת ה-10 וחברתה הטובה ג'ני בת ה-8, שכבו מתחת לערימת עלי השלכת כשהן מתחבאות ומתלחששות. מדי פעם נשמע קול צחוק ילדותי, צחוק שדמה לצלצול פעמון זכוכית. צחוק של ילדות קטנות המשוחררות מדאגות.
נטלי הגדולה מבין השתיים, הייתה ילדה שובבה, בעלת תלתלים בצבע הערמון שנמשים זרועים על פניה המחייכות תמיד. הן היו שכנות וחברות טובות מאז נולדו. ג'ני נראתה ההיפך הגמור מנטלי. בת להורים שהיגרו ממקסיקו, עורה שחום, עיניה כהות ושערה השחור היה חלק ומשיי.
הן גרו בסביבה שקטה. כל הבתים היו צבועים ומטופחים, החצרות היו ללא גדרות המפרידות ביניהן. יחסי שכנות טובה שררו במקום. רוב המשפחות גרו זו ליד זו כבר הרבה שנים והילדים גדלו יחד. לפני כל בית הייתה רחבת דשא מטופחת ופרחים שתולים לאורך המדרכות שהובילו לקדמת הבית. החרציות היו בשיא פריחתן ושלל הצבעים של הצהוב, הסגול והחום השתלבו יפה עם צבעי השלכת בסביבה. פה ושם היו עצים גדולים עליהם נהגו הילדים לטפס ולבנות בתי עץ. נדנדה ריקה נראתה בקדמת חצרה של נטלי. אופניה היו זרוקות על שביל הכניסה לבית. ביתה של ג'ני היה צנוע יותר אבל משום מה נראה תמיד מטופח ומסודר כאילו צויר בידי צייר. ג'ני מעולם לא זרקה את אופניה בחזית הבית. עליה היה להכניס אותם למחסן. אפילו כדור מזדמן לא היה מעולם על הדשא.
מדי יום, כשהיה עוצר האוטובוס הצהוב שהיה מחזירן מבית הספר, היו ממהרות כל אחת לביתה, זורקות את ילקוטיהן ונפגשות על השביל שבין הבתים. השתיים העדיפו להשתובב בחצרות, לדמיין לעצמן שהן בעולם שכולו נסיכות וטירות, פיות ושדים כיד הדמיון הטובה על ילדים בגילן. לפעמים היו רצות יחד למגרש המשחקים שהיה סמוך לביתן. שם יכולות היו לפרוק את כל המרץ אותו אגרו במשך היום. נטלי נהגה לטפס על המתקנים הכי גבוהים כשהיא קוראת ומדרבנת את ג'ני לבוא אחריה. מתקני המשחקים היו תמיד מלאים בילדי כל השכונה ונוצרו שם קבוצות קבוצות שלעתים היו יוצאות ל"מלחמה" אחת נגד השנייה. הם דמיינו עצמם לאינדיאנים, לקאובויים ולעתים לחיילים לוחמים. גם המשחק של שוטרים וגנבים היה אהוב עליהם. משהיו משחקים במחבואים, היתה נטלי תמיד האחרונה שהצליחו למצוא. היא ידעה להסוות את עצמה בצורה נפלאה ולהתמזג עם השטח.
השלכת הייתה בעיצומה. העצים הפכו מירוקים לצהובים, חומים ואפילו אדומים כאילו נגעה בהם אש נעלמה. הדשאים בחצרות היו מכוסים בשכבה עבה של עלים מכל הצבעים. ההליכה והריצה על העלים היבשים השמיעה קולות כאילו העלים בוכים על סופם. היה צורך כבר להתחיל באיסוף העלים לקראת הגשמים הרבים הצפויים והשלג הקרב. בכמה מהחצרות כבר נראו ערמות גדולות של עלים יבשים שאספו הדיירים. בכל פעם היתה מגיעה הרוח ומפזרת את העלים שכבר נאספו. היה צורך להכניס אותם לשקים ולקשור אותם היטב. אם לא היית קושר את השקים, היו הסנאים נהנים לחפש בין העלים, להפוך את השקים ולפזר את העלים.
נטלי וג'ני אהבו מאוד להביא אוכל לסנאים החמודים. הם היו מבחינים בהן, מקיפים אותן ומחכים למטעמים שהביאו אתן נטלי וג'ני. הן למדו כבר להבחין בין הסנאים. הנה באה אימא סנאית ולידה כבר מסתובבים שני סנאים צעירים וקטנים. היו סנאים שתמיד פחדו להתקרב ונהגו לחכות שנטלי וג'ני ישליכו לעברם את העוגיות והאגוזים. אז היו מגיחים בריצה, חוטפים את האגוזים ומטפסים במהירות על גזע העץ הסמוך.
היום הן היו עסוקות בעולמן הקסום. חבויות מתחת לעלים ומפעילות את דמיונן. נטלי החביאה קודם את ג'ני, כיסתה אותה היטב בהרבה עלים ואז זחלה פנימה כשהיא מושכת אחריה עלים מהסביבה ומכסה את עצמה עד שהתכסו שתיהן ונראו כערימת עלים אחת.
גראבל, אביה של נטלי, התקרב הביתה כשהוא נוהג במשאיתו אחרי נסיעה ארוכה של שלושה ימים. גבר באמצע שנותיו, שערו גזוז קצר וזיפי זקנו מכסים פנים קשוחים. חיכה לרגע להגיע הביתה. חלם על מקלחת חמה ועל שינה ארוכה בין השמיכות החמות. בשלושת הימים האחרונים חטף תנומות פה ושם. לילה אחד אפילו ישן במוטל בדרך, אבל אין כמו המיטה שלך. שם אתה מרגיש כמו בנעלי בית מוכרות.
גראבל עבד קשה. התחרות בחברת ההובלות היתה רבה והוא לא העז להחסיר יום עבודה שמא יאבד את מקור פרנסתו. אפילו כשהיה חולה, נהג להופיע לעבודה. פרנסת המשפחה נפלה על כתפיו. אמנם קטי אשתו עבדה אף היא, אבל משכורתה של מורה לא היתה מהמשכורות הגבוהות. המעלה הגדולה בהיותה מורה היתה בזה שקטי הגיעה הביתה כמעט עם הילדים ביחד. גראבל היה שקט שיש מי שידאג להאכיל את הילדים ולשמור עליהם שיכינו שיעורים מדי יום.
גשם טפטף, עלי השלכת דבקו לחלונו. אפילו להפעיל את מגב מכוניתו לא היה בכוחו. הוא היה מותש לחלוטין. בנוסף היה לו ויכוח נוקב עם המחסנאי שהיה צריך לפרוק את הסחורה שהביא והוא נאלץ לשכנעו ארוכות עד שהסכים לחתום לו על הניירות ולשחרר אותו לדרכו. הוא שמח מאוד לראות את ביתו בעיקול הדרך, לחץ על הדוושה ממהר להגיע כבר הביתה.
משהתקרב חשב לעצמו:
"נטלי שוב השאירה את אופניה זרוקים על הדשא. הגשם מגיע והאופניים יחלידו. כמה פעמים כבר הסברתי לה זאת?" הוא כעס והחליט לנזוף בנטלי משיכנס הביתה.
הכניס להילוך אחורי ונכנס לחצרו להחנות את המשאית.
לפתע נדמה היה לו כי הגלגל פגע במשהו. עצר, פתח את הדלת והתכופף לראות מה מפריע לו להחנות את המשאית. חוץ מערימת עלים לא ראה דבר.
קול בכי נשמע.
"האם פגעתי בכלב? לא ראיתי שום כלב מסתובב בחצר", התפלא.
ירד מהמשאית וניגש לעבר הגלגל האחורי. כרע על ברכיו וסקר את ערימת העלים.
מתוך העלים זחלה ג'ני, חברתה הטובה של בתו נטלי.
"אלוהים אדירים!!! ג'ני!!! מה קרה לך? האם נפגעת? תני לי לראות", רכן והרים אותה בזרועותיו החסונות. ג'ני, על פניה זרזיפי דם, זרועה האחת שמוטה בצורה מוזרה, אבל לא נראה היה לו שפגיעתה רצינית. ג'ני ניסתה למלמל משהו, אבל כל מה שהצליח להבין היה:
"נ-ט-ל-י".
"איפה נטלי!" החל לצעוק חושב על הגרוע ביותר, "איפה נטלי?!! עני לי!"
בקושי הרימה את ידה הקטנה והצביעה לעבר ערימת העלים כשהדמעות זולגות מעיניה ויוצרות פסים בשבילי הדם שכיסו אותם.
עכשיו ראה את נעלה של נטלי, אותה נעל אדומה שקנו לה ליום הולדתה האחרון. הנעל הציצה מערימת העלים, לא שייכת!
"נטלי!!!" צעקתו החרידה את כל הסביבה.
גראבל הניח את ג'ני על הרצפה ובטירוף החל לפזר את העלים מעל נטלי.
היא שכבה שם שקטה. לא זזה. ראשה היה מונח בצורה מוזרה. כמעט ולא היה סימן לדם עליה.
נשימתו נעתקה, לבו החל לדפוק בעוז וחישב להתפוצץ.
"נטלי שלי! נטלי שלי! מה עשיתי?!!! עני לי! פקחי את עינייך!" התחנן כשהדמעות מציפות את עיניו
" אנא נטלי! דברי אלי!!!"
הדממה הייתה נוראית. נדמה היה לו שהעולם קפא. קול בכייה של ג'ני נשמע צורם את הדומיה שהשתררה. כתפיו של גראבל שחו והחלו לרעוד בבכיו המתפרץ. עולמו חרב עליו.
"הצילו! הצילו!" זעק בקול כאריה הפצוע השואג את שאגותיו האחרונות.
"הצילו את נטלי שלי! מה עשיתי? אלוהים עזור לי!"
הוא החל לנשק את מצחה של נטלי הדוממת, חיפש את דופקה בצוואר הענוג והקטן , דמעותיו כיסו את פניה של נטלי בתו שכה אהב. שערותיה המתולתלות היו רטובות, עיניה עצומות וגופה רופף בזרועותיו כאילו היה נטול עצמות. שכבה שם כמו בובת הסמרטוטים שלה שאתה נהגה ללכת לישון כל ערב.
אנשים החלו לרוץ מהבתים והתאספו סביב. קטי, אמה של ג'ני, הגיעה בריצה ולפתע כמו בהילוך אטי בסרט, רגליה התקפלו תחתיה והיא קרסה. השכנים לא ידעו למי להגיש עזרה קודם.
"איזה אסון! איזה אסון!" מלמלו כשאחד מהם מחייג 999 ומתחנן לעזרה מהירה.
העזרה הגיע מהר. קטי התעוררה בינתיים מעלפונה ובשארית כוחותיה רצה לעבר גראבל שישב מחזיק בזרועותיו את נטלי חסרת התנועה, מתנודד קדימה ואחורה, דמעותיו זולגות על פניה של נטלי וממלמל לעצמו:
"איך יכולתי לעשות זאת? אנא אלוהים, עשה נס והלוואי ונטלי תפקח את עיניה ותחייך אלי".
צוותי העזרה הראשונה ניסו להוציא מידיו את נטלי, אבל הוא אחז בה בחוזקה ואימץ אותה אל לבו:
"אל תיקחו אותה ממני", התחנן לפניהם.
"תן לנו לנסות ולהציל אותה", ניסו להסביר לו וכבר שמו על פניה את מסיכת החמצן.
רק אז הבין ומסר להם את נטלי.
הם ניסו הכל. ניסו להנשים אותה, לעסות את ליבה, להזריק לה אדרנלין לתוך הלב – אבל נטלי שכבה דוממת.
כעבור חצי שעה של מאמצים, נאנחו והתנצלו:
"מצטערים. נסינו להציל אותה. עשינו כל מה שאפשר אבל היא כנראה מתה במקום".
למחרת הופיעה פיסקה קטנה בעיתון:
נטלי גראבל, בת 10, נדרסה למוות על ידי אביה, שהחנה את משאיתו על ערימת עלים שבה התחבאה ביחד עם חברתה, שנפצעה קשה.
