השלד
יש שלדים בארונות, יש שלדים באדמה, השלד הזה לא היה כאן או כאן. מצאק היה באדמה עד שזורקין הטיל כישוף על הבית קברות והקים לחיים את כל השלדים מהאדמה. הוא לא זכר איפה הוא היה לפני כן. כאילו, זה לא שהוא שכב באדמה וחיכה שמישהו יציל אותו. זה כאילו זורקין ברא אותו. אבל למצאק היה ידע קודם שגרם לו להאמין שהנפש שלו הייתה קיימת עוד לפני שהמאסטר הקים אותו מהאדמה. הוא ידע מה זה כאב, ושבבוקר השמש זורחת , ומה גורם לאנשים לפחד. הוא זכר טעמים של מאכלים, למרות שעכשיו הטעמים שלו השתנו לגמרי. למשל הדבר היחיד שהיה לו ממש טעים היה בשר נא על יצור חי. שזה היה הרבה יותר קשור לטקסטורה מאשר לטעם.
מצאק היה היחיד ששרד כשזורקין שלח אותו ואת אחיו השלדים להתקיף טרול גדול. הטרול מחץ ושבר וריסק עצמות. וזורקין ירה עליו קרני אור אדומות שעשו בו חורים, ודם שחור נשפך אל האדמה. לבסוף היחיד שנשאר לעמוד בשדה הקרב חוץ מזורקין, היה מצאק.
מצאק העריך את זורקין, המאסטר שלו. למרות שהיה לו חשד שזורקין פחות מעריך אותו. זורקין כל הזמן ביקש ממנו להתחבאות מתחת חלוק גדול ולהתחזות לכהן דת שובזי. הוא אפילו לא הסכים לו להוריד את המסיכה שעטה על פניו. כל פעם שהגיעו לעיר כלשהי מאמינים שובזיים היו מתאספים סביבו, והוא היה מברך אותם עם הסבלה גנומה (מטה עם כוכב בקצה). בהתחלה זה הרגיש לו לא טוב. אבל בשנים האחרונות הוא התחיל להאמין שהוא באמת כהן שובזי. הוא קנה את הספר השובזי בשוק בקנקאן, והתחיל לקרוא בו כל יום. בפעם האחרונה שביקר בעיר כבר הזמינו אותו הכהנים השובזיים של קנקאן לנאום בפני קהילה גדולה, למורת רוחו של זורקין שכל הזמן הזכיר לו שהוא סך הכל שלד. לפני שהתחיל לנאום הקהל קרא בשמו, הוא היה צריך להרגיע אותם עם הידיים כדי שייתנו לו לדבר. בדת השובזית כל הכהנים היו באותה דרגה. אבל כשנפגש עם הכהנים האחרים אחרי הנאום, הם השתחוו לפניו.
המאמינים השובזים היו מיעוט שנוא על הקוטארים שהיו העם השולט. אחרי שירד מהפודיום ונישק כמה תינוקות צורחים, ונגע בכל מי שביקש. ניגשו אליו שתי נערות שאמרו לו שהן רוצות לבלות איתו את הלילה. הוא זכר כנראה מחיים קודמים מה זה אומר והרגיש התלהבות. אחת היתה בעלת עור לבן כמו אצולת קנקאן עם עיניים כחולות עמוקות ושיער שופע. השנייה הייתה שחומת עור עם עיניים ושיער שחור. לשתיהן היה עור צעיר ויפה.
“תובילו אותי אל מחוז חפציכן. האל שובאז אומר שהנאות הבשר הן חשובות להתפתחות האישית.” הנערות עטפו את ידיו סביב הכתפיים שלהן, הוא ליטף את שדה של הנערה הלבנה והיא צחקקה, מה שגרם לו להתרגש עוד יותר. הן ליוו אותו דרך סימטאות חשוכות של בתי האבן היפים של קנקאן. עד שלפתע הן ברחו לצדדים והשאירו אותו נטוש בסמטה לא מוכרת. מולו הופיעו שלושה גברים מגודלים, שתיים מהם עם אלות בידייהם. השלישי היה כהן קוטארי, לבוש בגלימה צהובה מעוטרת במלמלה לבנה לאורך הצווארון. ידיו של הכהן הקוטארי נראו עדינות, והיו מעוטרות בשלל טבעות זהב רגיל ולבן, עם אבנים יקרות בשלל צבעים.
“ברכות למצאק.” אמר הכהן הקוטארי, “אני אורכבה, הכהן השלישי במקדש אוזקא. וברצוני לשוחח עם הוד קדושתו. האם תשמע את דברי?”
“קשה לי קצת להקשיב,” אמר מצאק, “כשאני נמצא בתוך סמטה אפלה, עם בריונים נושאי אלות.”
אורכבה סימן לבחורים והם הסתלקו מעבר לפינה. אבל למצאק היתה הרגשה חזקה שהם כנראה לא הלכו רחוק מדי.
’אם כבר הם ממלאים את משאלותי, אולי אבקש דבר נוסף.’ “גם קשה לי להקשיב,” אמר מצאק, “כשהנשים הצעירות שהיו איתי נעלמו בסמטאות החשוכות, ולבי מודאג לשלומן.”
אורכבה חייך חיוך רחב, “אם תקבל את הצעתי, אני מבטיח שיהיו לך רבבות של מעריצות.”
“והצעתך היא?” מצאק הביט הצידה עושה עצמו כלא מעוניין. לאורך השנים הוא למד מזורקין איך מתנהגים עם סוחרים מכל סוג. וגם דת מבחינתו הייתה סוג של סחר ברגשות ופחדים. פחד לא היה קיים אצלו בלב, מה שעזר לו בכל משא ומתן. בשנים האחרונות, זורקין נתן למצאק לנהל בשבילו את כל ענייניו. הוא שילב את ידיו ותפח קלות על סנטרו, מנסה להביע שעמום.
אורכבה כחכך בגרונו, “הצעתי היא שתצטרף אל הדת הקוטארית.” נימת קולו של אורכבה הייתה מעט מתחננת.
“האל שבאז היה אדיב כלפי, למה שארצה לעזוב אותו?” אמר מצאק.
“כמו שאמרתי. אתה תהיה נערץ בקנקאן וערי חבל קוטאר. תקבל את מקום רביעי במקדש אוזקא, ותהיה העוזר האישי שלי.”
“מקום רביעי ברשימה?” ’כמה עוד אני יכול למתוח אותו, לפני שהוא ישלח בי את הבחורים עם האלות.’ “תודה על הצעתך הנדיבה, אבל אפנה לדרכי.” מצאק הסתובב ללכת.
“רגע.” אמר אורכבה בקול מתחנן.
מצאק נשאר עם גבו מופנה אל אורכבה, זאת הייתה עמדת כוח ידועה מול כל סוחר.
“מקום שלישי במקדש, אני אתן לך את מקומי, ואני אהיה העוזר האישי שלך. רק בקשה אחת.”
“כן?” שאל מצאק בעניין.
“כשתגיע למקום הראשון במקדש, תקדם אותי למקום שני?”
“למה לא,” אמר מצאק, ניגש אל אורכבה ותפח על כתפו, “אתה נראה בחור מסור.”
“דבר נוסף,” אמר אורכבה, “הכהן הראשי בעל העין הקדושה על מצחו, ביקש שתתיף נגד הדת השבזית. המטרה שלנו לגרש את הצוענים האלה מהעיר.”
“נראה מה נוכל לעשות.” אמר מצאק.
בטקס ההשבעה שלו הוא לקח את הנערה הבתולית וליווה אותה במעלה מדרגות האבן הגדולות, ומלאות העיטורים בסגנון וילדי, אל המזבח. זה היה מזבח אבן מגועל בדם, בתוך מקדש אוזקא. המקדש היה יפייפה, קירות גבוהים ומאיימים, פסיפסים צבעוניים שכיסו את הקירות הענקיים ואת כל הרצפה. הקהל הרב שהתאסף מסביב למזבח קרא בקצב את המילים הקדושות. הנערה הייתה ערומה כביום היוולדה, שדיה הזדקרו והיא הייתה תחת השפעת פטריית הלוליפ. הוא הגיש אותה לכהן הראשי גורובה בעל העין האחת. גורובה ליטף את שדיה והשכיב אותה על המזבח וקשר אותה אליו בעזרת חבל אקוקא. לאחר מכן הוא זעק לקוטאר שיקבל את העולה מהעבד הצנוע שלו. ’זאת דת כמו שצריך.’ חשב מצאק. ’לשבזים אין תקציב אפילו לכיבוד באירועים שלהם.’ הכהן סימן לו לעלות למזבח, הוא שלף סכין חדה, הרים את ידה של הנערה ושיסף את העורק הראשי. דם השפריץ והכהן הגדול סימן למצאק לשתות. מצאק התקרב וכאשר התכופף אל הזרוע, הרים מעט את המסכה בהסתר של הברדס שכיסה את ראשו, ושתה מן הדם הנובע. הטעם היה נפלא מבחינתו והוא היה צריך לעצור את עצמו כדי לא לנשוך בזרועה. הוא ניגב את פיו על השרוול וסידר את המסיכה לפני שהתרומם. התכנית שלו התקדמה בדיוק כמו שרצה.
גורובה שפך חומר דליק על הנערה וגרם לעורה להבריק. הוא הגיש למצאק לפיד, וירד מהמזבח. מצאק השליך את הלפיד ולא ירד מהמזבח. הקהל שהתאסף מסביב השמיעה קול תדהמה. האש ליככה מסביב למצאק ושרפה את בגדיו וחשפה את העצמות מתחת לגלימה. הוא ירד מהמזבח והאש שעטפה אותו כבתה. הכהן הגדול גורובה וכל הקהל היו המומים. לבסוף הקהל כולו השתחווה אליו. גורובה הביט אל אורכבה שהשתחווה גם הוא במבט כועס. צ’יזנה הכהן במקום השני השתחווה גם הוא. לבסוף גם גורובה השתחווה. התכנית של מצאק התגשמה בדיוק כמו שרצה.
אחד האנשים בקהל החל לקרוא “הנביא!” ובמהרה כל הקהל הצטרף אליו. מצאק עמד שם במערומיו ונופף בידיו אל הקהל.
