כשהייתי קטנה, אמי נהגה לספר לי שבזמן השינה, יוצאת הנשמה מהגוף. בתור ילדה קטנה, פחדתי לחשוב על זה. הנשמה שלי? יוצאת ממני? וחוזרת בשינה שאני מתעוררת?
אך מאז גדלתי מעט והיום אני רואה את הדברים קצת אחרת.
הנשמה שלי אוהבת לטייל בעולם, אבל לא בהכרח במקומות שגרתיים. לפני השינה, אני מבקשת מהנשמה לקחת אותי לכל מיני אתרים, וכמעט תמיד היא מקשיבה לי. אני יודעת שיש לה מניעים משלה, ואני סומכת עליה בעיניים עצומות... אחרי הכל, היא הנשמה שלי.
אני מאוד אוהבת מסעות מרתקים. לצערי, בחיים האמיתיים, לא נתקלתי ביותר מדי הזדמנויות לצאת למסעות אמיתיים. טיול פה, טיול שם, מקסימום שבוע. המסעות שאני אוהבת, הם מסעות שאי אפשר לדעת איך הם יגמרו. בדרך כלל יוצאים במטרה להשיג משהו, וכל הזמן רודפים אחרי אנשים שמנסים לעצור אותי. בסוף המסע, כשאני משיגה את מבוקשי, אותם גורמים מאיימים נעלמים. דווקא בגלל שבחיים האמיתיים זה לא קורה, אני אוהבת לבקש מהנשמה שלי לקחת אותי למסעות.
רוב החלומות שלי הם כאלה. לפעמים לבד, לפעמים עם מישהו, אבל תמיד בורחים ממשהו, למען מטרה כלשהי, וכמעט תמיד מצליחים. אחד המסעות חקוק בזכרוני חזק כל כך, ואפילו חלמתי אותו כמה פעמים.
המסע החל בשדה זהוב. שדות זהובים נמנים עם הדברים שאני הכי אוהבת בעולם. רק על זה אפשר לכתוב ספר שלם. למסעי הצטרף איזשהו בחור שאני לא מכירה, אבל אני מניחה שאין חשיבות לזהותו, אחרת הייתי יודעת מיהו. ברחנו מביל גייטס כי גנבנו לו תוכנה שהוא פיתח. את הכסף רצינו לתרום והוא רצה להרוג אותנו. אני ממש זוכרת איך ברחנו, עוברים יערות ונופים מדהימים. לפעמים עפים, לפעמים שוחים, רצים או זוחלים.
הייתי רוצה לצאת למסע כזה. מסע שלוקח אותי לארצות רחוקות, אתרים שלא נראו כמותכם. לפגוש אנשים שונים, עדות חדשות. אבל במקום להתמרמר על כך שאני לא יכולה לצאת למסעות אמיתיים, אני נעזרת בנשמה שלי.
למדתי להקשיב לה, והיא מכוונת אותי. החלומות שהיא עוזרת לי לזכור, הם חלומות שמשפיעים על מהלך חיי. דרכם אני מגלה את מה שמעבר לגלוי, את מה שנסתר מהעין.
ובעצם, כשאני חושבת על זה, אני נמצאת בתוך המסע הטוב ביותר שיכול להיות.
מסע החיים.
במסע החיים, אני נלקחת למקומות בלתי צפויים, פוגשת ומכירה אנשים, עוברת חוויות מגוונות, לומדת על העולם ומנסה להעשיר את עצמי כמה שיותר. איש אינו יודע מתי מסע חייו יסתיים, ולכן כדאי להנות מכל רגע נתון,
ללמוד, לחוות, לאהוב, להרגיש, להתנסות, להתחבר לאור. וכך, כשמסע חייו יסתיים, יוכל להמשיך הלאה עם תיק עמוס בכל טוב.
הבטחתי לעצמי, שכל עוד יש נשימה באפי, לב בחזי ומוח בראשי, אני אמשיך למצות את החיים. אמשיך לעשות דברים טובים, כי הם יישארו לעד. אמשיך לפתח את כישוריי, כי רק כך אגשים את הייעוד שלי. אמשיך לאהוב, כי כך אשאר בריאה. וכמובן, אשתדל לקחת כמה שפחות ללב, כי הלב הוא לא פח זבל, והוא לא צריך לשמור את מה שעדיף לזרוק.
וזהו מסע החיים שלי.
אמנם עדיין אין לי שמונה עשרה שנים, אבל אין חשיבות לגיל. דברים שחוויתי ועברתי, יכולים אנשים לא לעבור גם בחמישים שנה. החכמה היא באמת לזרום עם החיים, להרגיש, להתחבר לאור, לטוב, לאמת.
ואחר כך- זה כבר לא תלוי בנו.
